" I can't count the tears of a life with no love..."

איך זה מוזר לשבת ביום ראשון לקראת ערב בבית, מול מסך של מחשב..

לקרוא יצירות ולהסתכל על תמונות של אנשים באמת מוכשרים..

גלידה שאמא קנתה שיהיה כשאני חוזרת מהצבא מצד אחד ושמיכה שאבא מצמיד לי כי קר, מצד שני.

זה מרגיש לי שוב כמו איזה ילדה קטנה.. תיכוניסטית כזאת שמעבירה את כל הזמן מול המחשב עד ששמונה בבוקר של מחר יגיע ושוב נלך לפגוש את כל החברים בכתה.. ולצחוק.. ואולי אפילו טיפה טיפה להקשיב פה ושם.

איך זה מוזר לעבור בשעות הבוקר דרך הבית ספר הישן שלי ולראות כמה חיים יש בתוכו...

מיליון אנשים שם צועקים, רצים, מקללים, שומעים מוזיקה בפול ווליום, רודפים זה אחרי זה..

לראות אותם בהפסקות שלהם נמצאים בניצן, מדברים שם אולי כי הבריזו [ בכל זאת יום הרבה יותר מידי יפה מכדי לבזבז אותו בתוך חדר סגור ] ואולי סתם כדי לקנות מאפים באריאל או גומי אצל המוכר ההוא שתמיד הינו לוקחים לו קצת כשהוא היה מסתובב וכבר שכחתי איך קורים לו..

ולראות את כל זה בזמן שאני מטיילת קצת עם קאי נותן לי בומים מטורפים של נוסטלגיות..

תמונות של הכתה ושל החברים שלי עולים לי לראש ובכל מעשה של התיכוניסטים התמונות מתחלפות..

אני מחייכת לעצמי ואפילו מצחקקת.. ומרגישה כמו איזה ילדה קטנה שהכלב מוציא אותה לטיול ולא היא אותו.. ( קאי הזאת כמו סוסה קטנה.. אל תראו אותה ככה.. )

כבר ניהיה לי מוזר למצוא את עצמי מטיילת בשעות של בוקר על בגדים אזרחיים ולא מדים..

ולדעת שבינתיים יש לי מספיק זמן לישון.. כמה שבא לי..

ולא ליהיות תקועה במשמרת כל הלילה..

עד ליום רביעי.

והיחס של ההורים.. כי בכל זאת, בת יחידה... שבדיוק חזרה הביתה אחרי שבת בבסיס..

כמה היתי נותנת עכשיו בשביל יום אחד בכתה י"ב'1 עם כל הכתה, ואפילו השכבה...

למרות שמכעט כולם כבר בעיסוקים אחרים משלהם... 

וכמו שהיה הכי צפוי שיקרה..

קרה.

ריחוק מכולם..

לאו דווקא שלי מהם..

של כולם מכולם..

וזה הכי מורגש..

ותמיד באוויר..

ולרובינו באמת כבר פחות אכפת..

כנראה.

אפילו כששמחים וכיף יש משהו כזה באוויר..

לסגור שבתות בבסיס כבר הרבה פחות נורא..

ואולי דווקא בגלל זה..

למרות שכולנו ידענו שזה יקרה ושהרגשנו את זה כבר בעבר, זה הרבה יותר חזק עכשיו..

ממתי לכולם יש כ"כ מעט חשק לצאת ביחד בשישי?

למרות שלרובינו, כמעט כולם יש רק 48 שעות ביחד.. בקושי.