כבר כמה ימים שאני מסתובבת לי ממקום למקום עם חיוך מפגר מרוח על הפרצוף.
הכל כאילו מתחיל להסתדר.
סיימתי עם החובות שלי לבסיס בינתיים, חוץ מכמה שעות ביציאה שקיבלתי. אבל זה בקטנה.
סופסופ קיבלתי רגילה בבית.. נזכרתי מזה שבוע רצוף בבית.
אבל זאת לא באמת הסיבה האמיתית לחיוך המטומטם שמרוח עליי.
העניינים נראים כאילו הם החליטו שחלאס, הם חייבים להתחיל להסתדר בשבילי.
בסוף אני יגלה שסתם האכלתי את עצמי סרטים, שהכל חרא, כרגיל. ומה חשבתי לעצמי בכלל.
אבל בינתיים אני פשוט נהנת מהאופוריה..
מלשמוע מחברה שהוא כל הזמן מזכיר אותי. שואל עליי..
מחייכת לעצמי את אותו החיוך החולמני כשאני חושבת על החיוך החמוד שלו..
ועל פני הילד האלה.
כאילו תלשו אותו מהתיכון וסתם הלבישו עליו מדים כדי למלא קצת סד"כ שאין להם.
גם קשה לי להאמין שדווקא מכולן דווקא עליי הוא הסתכל. הוא יכול להצביע על כל אחת.
וכל אחת ישר תרוץ אחריו.
אבל אני בינתיים נשארת אופטימית, עם חיוך שישר מסגיר אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
