לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

" I can't count the tears of a life with no love..."


כינוי:  Tironece

בת: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2008    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2008

כל האמת על הירח.


ה-15 יום האחרונים שלי בבסיס, עברו במהירות שיא.. מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות?

( ולמרות זאת, שלא תטעו, התגעגעתי לבית כמו שהומלס מתגעגע לבית שלו, כשהאימייל שלי מאיים בהתפוצצות אחרי 80 ומשהו אימיילים חדשים )..

אז הנס המטאורי הזה קרה בזכות עצם העובדה הקטנה שתקעו אותי ואת דניאל ( זאת שבאה איתי מהקורס ), שתי בונגיות, במשמרות לילה משותפות... ווהו!

בבקרים, אחרי המשמרות לילה הינו יושבות על הנדנדה בחוץ, מחכים למי שרק לא יבוא שיעביר לנו את הזמן..

באחד מהבקרים האלה, אחד מהנהגים של הפלוגה בא אלינו.. " נו, רוצות לבוא לב"ש? ". למרות שידענו שאם תופסים אותנו זה כלא, בגלל ענייני כוננות והכל.. אבל זה לא היה טיעון מספק כדי להשאיר אותנו בבסיס ולהשתעמם..

לקחנו את עצמינו למכונית הצבאית וחיכינו לנהג שיבוא כבר.. פתאום, לא נעים בכלל, אנחנו קולטות את הקצין שלנו הולך ממש חזיתית לאוטו ומסתכל עלינו.. התחלנו להתבאס מזה שכבר אי אפשר לצאת ולחשוב על איזה תירוץ קלוש שאנחנו יושבות באוטו ככה..

אך אבוי! השוקיסט הזה כרגיל היה תקוע בעולם משלו, הסתכל עליי ופשוט הפנה את המבט.. הוא לא שם לב שאנחנו שם. יותר שוקיסט מזה? עוד לא נברא.

אז כבר שמנו פעמינו לעיר הרפאים ע"ש באר שבע סיטי, כשהתחלנו לגלגל בראש את הרעיון של לקנות נרגילה שאנחנו מתות להביא לבסיס כבר הרבה זמן.

בינתיים הוסענו לקניון, לקנות שם איזה טוסט.. הסתובבנו לנו שם, על מדי ב' בלי שום פטור הנראה לעין ( אחחח... אם רק היה שם מ.צ תמים לכאורה.. ) עד ששבענו והינו טובות לב.

חזרנו למכונית ושמנו פעמינו לכיוון החנות של המירס, לשם היה היעד המקורי שלנו.. בדרך לשם המשכנו לנסות לשכנע את הנהג שיקח אותנו לקנות אחת. לא הלך.

בינתיים הוא היה בחנות, ואני ודניאל המשכנו לשבור את הראש איך משכנעים אותו.

ואז... עלה לי לראש רעיון מבריק.. לנצל את יתרונותינו הנשיים.

שנינו הורדנו את החולצה של המדים באלגנטיות ( כשלה הייתה גופייה סקסית מתחת ועםזאת שערות בבצ'חי, ולי הייתה חולצה מעפנה בעליל... אבל מזה משנה? ) ופיזרנו את השיער... סקסיות במיטבה. מזל שלנשים יש יתרונות על גברים.. באמת.

כשהוא חזר לאוטו, המשכנו לנסות לשכנע אותו ולהפעיל עליו את קסמינו. למרבה ההפתעה זה לא ממש עבד, הוא עדיין לא הסכים.

אבל אחרי דקה שתיים שהוא משחק אותה קשוח איתנו, הוא התחיל להתפשר... הוא הסכים לקחת אותנו למרכזית ולתת לנו ללכת לקנות אם נשיג תיק להכניס את זה לשם ( הוא אכל כאפות שפתאום קצין שלו יבקש את האוטו או שבכניסה לבסיס יבדקו לו תאוטו ויגלו את זה ובלה בלה בלה ).

בגלל שהינו כ"כ נחושות להשיג את הנרגילה הנכספת, השגנו גם את התיק מאסתר ( תודה, ד"א.. חח ).

השגנו את התיק וגייסתי את הכרטיס אשראי שלי למשימה. והינה, קנינו ( די בלחץ, אני חייבת להודות.. בכל זאת מול התחנה המרכזית השורצת מ.צדיקים, על מדי ב' ועוד קונות נרגילה, כשברחנו מהבסיס בלי שאף אחד ידע. לפחות אספנו את השיער עד אז. ).

נסענו בחזרה לבסיס, כשדניאל מתחילה לאכול כאפות על זה שיראו אותנו.

התגבנו בחזרה לבסיס ( לא כזה קל לברוח ולהכנס לשם בלי שיראו אותנו... ממש לא ) וישר עלינו לגג, לבדוק את הרכישה הדנדשה.

אחרי זה, בלילה, החלטנו לעלות על הגג ולעשות את זה כמו שצריך... זה התחיל משנינו.

פתאום מגיעה לי הודעה לפלאפון מחופית, ששואלת עם היא ועוד אחת מהסמב"ציות יכולות לעלות איתנו... יאללה- סבבה.

פתאום אנחנו שומעים צעדים על הסולם שמוביל לגג... רואים אחת מהתצפיתניות.. קצת מבולבלים, והינה הטבח גם עולה... ( מסתבר שהם חשבו שאנחנו עולות לגג עם התיק בגלל שרועי איים עליי שאני ישים שעון מעורר כל רבע שעה כי הוא הולך לשפוך עליי דברים בזמן שאני ישן, אז החלטתי ככה סתם לעלות ולישון בגג, מרוב פחד כאילו. איזה חכם הוא ) בזמן הזה חופית קוראת לעוד שניים מהפלוגה, שמגיעים תוך דקה...

איכשהו במקום שניהיה אני ודניאל, ניהינו איזה חצי בסיס... עד שכולם התחילו להתקפל, ונשארנו אנחנו המקוריות, ורועי הטבחוס.

שכבנו שלושתינו שם, על פיסת אלוהים קטנה שבעקבות בירורים שלי, גיליתי שהתצפיות לא יכולות לקלוט אותנו שם, על שמיכה שמישהו תקע שם מבעוד מועד ( בבוקר כולם עולים לשם להשתזף ) שוכבים על הגב עם הנרגילה, ומסתכלים על השמיים שיש רק בדרום.. שמיכה עם מיליון כוכבים.. לא משהו שאנחנו רגילים אליו.

מדברים, עם מוזיקת בוב מארלי ברקע ( כמו שאני אוהבת ) ואיזה מיליון כוכבים נופלים שכל שנייה קלטנו. תנסו לתאר את זה לעצמכם בראש.

פתאום באמצע כלום שמעתי רעש על הסולם.. כאיו מישהו בא לטפס.. התחלתי להלחיץ את דניאל ואת רועי.. אחרי כמה שניות עוד בוום בסולם... הפעם שלושתינו השתתקנו והסתכלנו לכיוון של הסולם, מחכים לראות מי בא ומתחילים לאכול כאפות..

בסוף זה היה אף אחד מסתבר.. כנראה מישהו סתם נתן איזה 'כיף' לסולם והמשיך ללכת.. לא ברור בעליל.

בסביבות 5 וחצי בבוקר, החלטנו שהגיע זמנינו לישון.. באנו לרדת מהגג כשפתאום דניאל מתחילה לחפור על זה שמישהו מהמגורים של הסגל של הפלוגה ראה אותנו.. אמרנו לה שהיא סתם מדמיית והיא כולה נלחצה.. למרות זה, שלושתינו התמתחנו קצת כדי לראות אם מישהו באמת ראה אותנו כשלפתע בום! שלושתינו קלטנו שמישהו מסתכל לכיוון שלנו... באינסטינקט שלושתינו נפלנו לפזצט"א שאפילו הטירונות שלנו לא ראתה כזאת וכשקלטתנו אחד תשני התחלנולצחוק והחלטנו שאנחנו סתומים ויאללה, בואו נרד כבר.

פה זה נגמר, בלי שאף אחד יתפוס אותנו למרבה ההפתעה.. ( אם היו תופסים היו רוצחים אותנו מ 3 סיבות.. 1. אנחנו על הגג.. אסור.. 2. אנחנו עם פאקינג נרגילה.. הצבא משום מה לא רואה את זה בעין יפה. 3. השילוב הראוי.. שתי בנות ובן על גג מבודד, במרחק של פחות מ-40 ס"מ, כמובן. אהה.. וגם דניאל באמצע משמרת.. אבל למי אכפת. ).

הלכנו לישון, כשבבוקר אני כבר צריכה לקום למשמרת בוקר בשעה 8... איי.. לא נעים.

אבל אם כבר עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

כל השבוע השני גם מצאתי את עצמי ערה עד אמצע הלילה, בפינת עישון עם הפלוגה.. כשיום אחרי זה צריך לקום למשמרת בוקר ב-8... איזה מזל שאני תמיד הולכת לישון איזה שנ"צ באמצע המשמרת...

וחוצמזה, כל השבועיים כללו מלחמות מים חוזרות ונשנות ( שכמובן תמיד יצאתי בהם מופסדת, איכשהו ) מצד הטבחוס.. שלא נדבר על נסטי ע הראש באמצע משמרת בחמ"ל, או על הקולה שמצאה את דרכה למצעים שלי בזמן שישנתי ובליווי קולני של מרינה שרק ניסתה לעזור: " רועיייייייייייייי לא!!!!! זה לא החדר שלה! אתה לא נכנסססססססססססססס! " ובצעקות דרמטיות של השם שלי.. אוי, כמה נחמד להתעורר ככה. חח

היה גם די וי די נייד שאיכשהו ( אהמ אהמ? ) הגיע לחמ"ל באורך פלא, עם כמה דיסקים של סרטים נבחרים ( בעיקר אמריקן פאי 6 שאיכשהו רק אותו ראינו בסוף ) והעביר לנו את הזמן פלאים...

אךךך... משמרות בחמ"ל...

 

משפט רועי: " תגידו, אמרו לכן פעם שיש לכן משהו עצוב בעיניים? "

( נכנס לחמ"ל, ופשוט צועק את זה שם ומתכוון לכולנו, בזמן שהתצפיתניות בכלל לא יכולות להסתכל עליו )

משום מה, זה ממש הצחיק רק אותי...

 

אני לרם בקשר: " רם! שיהיה לך משה נשר! " ( משמרת נעימה )

רם, מייבש אותי בקשר: " משה זיייייביייייייי! " ( בטון הכי ערסי שיצא לכם לשמוע )

 

יום אחרי זה, הקצין שלי עמד לידי ובטעות קצת התעלמתי מהנוכות שלו..

אחד מהסיורים: " שיהיה לך משה נשר! "

ואני בתגובה מחזירה: " משה זייייייביייייייייייי! סתתתתאםםםם... משה נשר! "

כשפתאום הקצין שלי פותח אליי עיניים וצועק תשם שלי...

פתאום נזכרתי שהוא שם והובכתי עד מאוד.

" איך את מדברת ככה בקשר?? לא מדברים ככה! "

ניסיתי להסביר את עצמי, ונתתי הסבר ממש מטומטם שדי שיעשע אותי. ( משהו על זה שזה נשגר לי בפה אחרי שרם אמר לי את זה, וזה בעצם כמו משה נשר וזה לא משהו רע ) או.. שטות בסגנון.

 

רועי: " יש לי תאוריה על נשים... לכולן יש מפעל לסמים כזה שגברים לא יודעים עליו... כל לילה בשעה מסוימת, הן מפרקות תמפעל הזה ולוקחות את כל הסמים שבו.. ואז כל הלילה הן מדברות שטויות, ומאשימות בזה את הלילה.. אני יודע את זה עליכן... "

 

 

רועי, הורס לנו ילדות שלמה ושובר מיטוסים על הגג בזמן שאנחנו מתפננות לנו... : " אתן יודעות? הירח זה לא מה שכולם חושבים.. הוא לא באמת עשוי מגבינה... "

בזמן שאנחנו חטפנו את שוק חיינו מהחדשות החדשות האלה, הוא התחיל להסביר ממה הירח בעצם כן עשוי.

רועי מסביר: " הירח הוא בעצם קופסת חומוס.. כל פעם שהערבים מנגבים ממנה קצת, ככה הירח מקבל את הצורה שלו... "

אמרנו לו תודה על זה שבזכותו אנחנו קצת יותר חכמות עכשיו, וסיפרנו למי שרק היה ניתן על הירח.. שיצאו כבר מהבועה שלהם.

אהה... ואז נשים הן אלה שמפרקות מפעל שלם של סמים כל לילה.. הא רועי?

 

רועי (ממש מככב בפוסט הזה)- " יש לי רעיון למתכון חדש שאני חייב לנסות...

תארו לכם מזה לקחת עגבנייה ולבשל אותה טוב במים.. כשהיא מתבשלת, לקלף ממנה את כל הקליפה...

אחר כך, לעשות חור בעגבניה ולשים שם ביצה.. ואז שוב לבשל.. זה יכול ליהיות בן זוננננה! "

רואים למי נותנים ליהיות טחים בצבא הזה?

 

 

ומחר, אחרי 6 ימים בודדים בבית במקום 7 אני חוזרת לבסיסי היקר... קיבלתי יום ביציאה מהקצין השוקיסט שלי, על זה שהוא טוען שהפקרתי חמ"ל.. אמרתי לו שזה לא נקרא להפקיר, הסברתי לו את ההבדל וביקשתי שיקרא לכלב בשמו. כמובן שבכל הזמן הזה לא יכולתי להפסיק לצחוק לו בפנים, לא משנה עד כמה ניסיתי. ( נשבעת שממש ניסיתי ).

הוא אמר לי שהוא כבר חצי שנה בבסיס הזה ( הוא בא לפנינו ) והוא אפעם לא העניש אף אחד אבל שאני כבר הגזמתי עם זה.. שהוא העיר לי מלא פעמים ובכל זאת המשכתי... אז אמרתי לו " תגיד שלום לחיילת הראשונה שהענשת!  " וציחקקתי לעצמי... אותו זה לא ממש הצחיק... :\

 

עד כאן להפעם ועד הפעם הבאה, סעו לשלום...

 

 

 

כמעט.. אבל לא.

 

נכתב על ידי Tironece , 11/5/2008 12:13  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נדפקתי גמור ב-29/6/2008 07:44
 



'עם הכומתה היא נראת לי כמו ילדה...'


אני יודעת שהפוסט הזה בא קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מאפעם כמו שאומרים...

 

הנסיך הקטן

 

פגשתי אותו בלב המדבר,

יפה שקיעת שמש ללב עצוב.

 ציירתי לו עץ וכבשה על נייר..

 והוא, הבטיח לי שישוב.

 

 הנסיך הקטן מפלוגה ב',

 לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.

וכל שושניו הן קוצים כעת,

 וליבו הקטן קפא כקרח.

 

 ואם אי פעם תגיעו לכאן,

תדעו שכאן הוא חרש צנח.

וקול הנפילה מעולם לא נשמע..

בגלל החול הרך.

 

 והיה אם יופיע שם ילד אחד,

 שפניו צוחקות ושיער לו זהב..

תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד-

ולטפו את אבק המדבר מעיניו.

 

 ואז תעשו עימי חסד קטן,

כיתבו נא מהר לכל אימותינו..

 שירווח להן קצת ויפוג צערן,

הנסיך הקטן חזר אלינו.

 

הנסיך הקטן מפלוגה ב',

לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.

וכל שושניו הן קוצים כעת,

 וליבו הקטן קפא כקרח..

 

פגשתי אותו בלב המדבר..

 

אני יודעת שזה בין השירים הכי נדושים ליום הזכרון.. אבל לא יכולתי שלא לשים דווקא אותו אחרי שאנחנו שרים אותו נון-סטופ בחמ"ל בכמה ימים האחרונים.

בגלל ששרנו אותו כ"כ הרבה ולמדנו כל מילה ומילה ממנו, ואת הטון שיונתן גפן אומר את הבית הראשון בביצוע עם אביב, חיכיתי השנה לטקס אפילו יותר..

עבדנו די קשה לשכנע את הקצין שישחרר אתנו הביתה לא בימים שמגיעים לנו, כדי להגיע לטקס..

הצלחנו בסוף.

אבל הטקס היה כ"כ, כ"כ מאכזב..

אני עדיין זוכרת את מה שהרגשתי שנה שעברה בטקס. תחושה כ"כ חזקה...

פחד מזה ששנה הבאה אנחנו עומדים לייצג את צה"ל עם מיליון כומתות שונות לכל אחד מאיתנו.. ולעמוד שם במקום כל הילדים שנראים די גדולים.

אז עמדנו שם מאחורי כולם, מחפשים בעיניים אנשים מהשכבה של שנה שעברה.. ומצאנו די הרבה אפילו.

דיברנו עם מי שהיה חשוב לנו לדבר, אפילו עם כמה מורים וחיכינו לטקס..

הוא היה כ"כ... רגיל כזה. כאילו עשו אתו רק כי חייב טקס ביום הזכרון.

אפילו את השיר הכי מתבקש שעושה לכולם בלאגן בלב - הנסיך הקטן, לא היה.

כ"כ התאכזבנו.. הטקס לא עשה לנו שומדבר..

לפחות ראינו שם את גלית, המורה לספרות שקפצה על כולנו בחיבוקים וכמעט התחילה לבכות מהתרגשות, הילדים על מדים...

לפחות ראיתי את מיקי, עם המדים הלבנים-זוהרים האלה של חיל הים שהיה נראה די בשוק כשהא ראה אותנו.. עדיין לא מבינה למה.

לפחות ראיתי את שני שחזרה עם המדים חסרי הצורה האלה, לפני שמתקנים ומצרים אותם בפעם הראשונה מאז שהיא התגייסה.. וגרמה לשורה משיר של אריק אינשטיין להזדמזם לי פשוט כל היום בראש.. "אני רואה אותה, עכשיו היא כבר חיילת.. עם הכומתה היא עוד נראת לי כמו ילדה.. "

לפחות ראיתי חצי מהערסים של השכבה, על מדים.. עם כומתות של חילות מרשימים, ונשק.. והבנתי שהאנשים האלה בבית ספר ובצבא כ"כ שונים..

ולא משנה מה, אני עדיין לא מצליחה לקלוט מי החליט שילדים בגילינו צריכים לשמור על המדינה... אנחנו כ"כ ילדים..

 


( תמונה שצילמתי בטירונות שלי )

 

יהיה זכרם ברוך..

 

 

 

נכתב על ידי Tironece , 8/5/2008 15:29  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של !ליהי ב-26/5/2008 23:17
 





46,258
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTironece אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tironece ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)