אז... home, sweet home... כמו שכבר נאמר...
חזרתי הביתה אחרי 6 יום נעימים ביותר באיטליה הפסטורלית עד פחד.. ( לא סבלתי שם כמו שזה נשמע ).
רחובות איטליה הם הדבר הכי ציורי שיצא לי לראות בזמן האחרון.
הלכתי ברחובות צרים ביותר, יפים כאלה, כשחתיכות מוך מהעיצים ( תופעה מוזרה שיש להם ) עפות בקלילות מסביב להכל שם ונראות כמו חתיכות שלג קטנות ויפות באמצע יום שמש בהיר בכלל.
הלכתי ברחובות צרים ביותר וראיתי אנשים מבוגרים שמעדיפים לנסוע באופניים הצבעוניים שלהם לאן שהם צריכים, עם איזה כובע גדול בשקט המטורף שיש שם ברחובות שלהם, בלי שהם בכלל שמים לב כמה שהשקט הזה אומר הרבה וכמה הם ברי מזל שזה לא גורם להם ישר להתחיל לחשוב שמשהו פה מוזר ולהתחיל לדמיין נפילות של טילים ( שריטה רק שלי? ).
והלכתי ברחובות צרים ביותר, ובין המוך של העצים שנראה כמו שלג, ובין המבוגרים שרוכבים על אופניים כשבחוץ הכי שקט שיש, ראיתי בנאדם מבוגר שהלך לגינה שלו והתחיל לטפח אותה ולטפל בפרחים. וראיתי שהיה לו משפך גדול וירוק, ירוק זית, ירוק מדים, כמו של פעם.
דווקא זה הכי נחרט לי בראש, יותר מהכל.
ובדרך לחבר של אבא באיזה עיירה נידחת באמצע שומקום, ראיתי תנופים הכי יפים שיש. הרים ירוקים ענקיים עם בתים עליהם, ובאמצע שומקום יוצא נהר בצורת S שמעליו איזה גשר, ומתחת לגשר דייג שמנסה לדוג... יותר פסטורלי מזה? אפעם.
ולראות את האורות של תל אביב מלמעלה... פשוט גרם לי להבין שאין על המדינה הקטנטונת הזאת, על כל מה שהיא מסמלת, על האנשים בה.. ועל המנטליות הדפוקה שלנו שאני כ"כ אוהבת ויודעת כבר לזהות מרחוק.. ( איך שראיתי את הנער ההוא בשדה תעופה ברומא זרוק על איזה כיסא כמו איזה שלוך ועם נעלי קרוקס, הבנתי שאנחנו פשוט קלים לזיהוי. )
ובכל זאת, למרות שהתאהבתי באיטליה מחדש, כשהרגשתי את השנייה של הגלגלים של המטוס נוגעים בקרקע של הארץ הקדושה, המחשבה הראשונה הייתה שהגעתי הביתה.
ועכשיו אם תסלחו לי, אחרי שאמרתי לאמא שלום, הורדתי את הלק האדום, את כל העגילים, הבגדים היפים, נשאר רק ללבוש את המדים וללכת לבסיס.. נתראה.
ורק עוד דבר אחרון- אני מצטערת על הפוסט סטייל-יאיר לפיד הזה שיצא לי, אבל אחרי חו"ל זה פשוט דורש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
