זה מרגיש כאילו לפני שמגיעים למערכת עצמה, לתת את כל עצמך בשבילה, הכל ורוד.
ואז כשאתה בעצמך בפנים, עושה מה שאתה יכול כמו החייל הכי טוב שאתה יכול להוציא מעצמך, אתה מבין איזה דפיקות יש במערכת הזאת.
איזה חוסר צדק.
איזה הקטנות ראש.
איזה חוסר אכפתיות מהחייל הכי קטן.
איך הצבא ידפוק אותך ביף אם זה "לטובת צורכי הצבא".
איך במקום שהעקרונות שלך יתחזקו, מנסים לטשטש לך אותם כל הזמן עם פקודות מוזרות.
ואיך אם אתה לא בא בטוב לעין של המפקדים שלך, אתה יכול לא לראות את אמא הרבה זמן...
ופתאום אתה מבין יותר מתמיד איך לדעת המפקדים שלך אסור, פשוט אסור לך לחשוב לבד. תעשה מה שאומרים כמו חייל טוב, וזהו.
מן הסתם לא לקח לי שנה ו-9 כדי להבין את כל הדברים האלה.
אפילו הבנתי אותם בשלב די מוקדם יחסית, למרות כל הרעל שהיה לי לפני שהתגייסתי, וכל הראייה של צה"ל כמקום ורוד.
אבל מה שגרם לי לרשום עכשיו את הפוסט הזה, זה עצם העובדה שבגלל שטות של אחד הקצינים, כמעט נחשבתי אתמול לנפקדת.. ועוד נפקדת שסירבה פקודה.
כלא בדוק.
ואני אפילו יספר את המקרה בקצרה, כדי שמי שקורה יוכל להחליט לבד אם אני סתם מגזימה וגם אני אשמה במה שקרה.
אז ישבתי עם אחת המפקדות של התצפיתניות ועישנו ב"נקודת עישון" מוגדרת שהקצין הנ"ל החליט עליה.
פתאום הוא מגיע עם הרס"ר ומתחיל לצעוק עלינו על שאנחנו מאפרות על הריצפה. בפינת עישון. כולה אפר של סיגריה.
התחלתי להסביר ( כמעט כמו שצריך להסביר לילד דיסלקט ) שזה עף ברוח, ושזאת נקודת עישון ומה הוא רוצה בכלל.
הוא המשיך להתווכח כי הוא בחיים לא יקח בחזרה את המילים שלו, לא משנה כמה הוא טועה. אני לא היחידה שיודעת את זה.
אמרתי לו שהוא מעצבן.
ואז הוא החליט שאני צריכה לאסוף בקבוק של ליטר וחצי בדלי סיגריות ואם לא, אני לא יוצאת יום למחרת הביתה.
זה מה שקרה.
לי מן הסתם, אין בעיה לאסוף בקבוק של בדלים. במיוחד לא בבסיס כמו שלנו שיש בדלים בכל מקום, ואפילו הרבה מהם.
העניין זה העיקרון.
אין שום סיבה שאני יעשה את זה, לא עשיתי שומדבר שהוא לא בסדר.
אני לא אשמה שיש קצינים מסוימים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת. גם לא אשמה שיש לנו אחד כזה בבסיס והוא הסגן של המב"ס.
וכאילו כדי לעצבן אפילו יותר, אחרי כמה שעות המפקד שלי שולח לי הודעה שאומרת שאני לא יוצאת הביתה עד שהוא רואה בקבוק בדלים.
שלחתי לו את ההודעה הכי פשוטה שאומרת שאני לא אוספת.
המשכנו להתווכח והבנתי שכבר מזמן לא אכפת לו מאיתנו יותר.
שאלתי אותו למה הוא תמיד בוחר לקחת את הצד של הבנאדם השני ולא של החיילת שלו, הוא אמר שככה.
אמרתי לו שסבבה, תודה רבה, וניתקתי לו בפנים. לא מגיע לו יותר מידי יחס.
ובקיצור, סיימתי את המטבח שהיתי צריכה לעשות, הלכתי להתקלח ועליתי על א' כמו גדולה.
שוב הודעתי למפקד הישיר שלי שאני תיכף הולכת, בלי להרים אפילו חצי בדל.
הינה השיחה ( זה היה בסמסים, אז קל לצטט )-
אני: " אני יוצאת הביתה.. אתה יכול לעשות לי תדריך בעוד חצי שעה? "
המפקד: " סיימת עם העונש? "
אני: " לא.. אבל אמרתי לך שאני לא עושה את זה.. "
המפקד: " אז למה את מבקשת תדריך? "
אני: " אהה לצאת בלי?.. "
המפקד: " את תקבלי תדריך אחרי שתעשי את העונש, ואת לא יוצאת בלי תדריך. "
אני: " אבל אני יוצאת.. רוצה לעשות תדריך, סבבה.. לא רוצה, עוד יותר סבבה.. "
המפקד: " מהרגע שאת יוצאת אני מדווח עליך כנפקדת. "
אני: " בהצלחה (: "
אז כן, הרבה ציניות מצידי נשפכה פה, אבל זה הגיע לו.
בכל אופן, כל היתי מדוגמת, עם התיק שהלכתי איתו לבקו"ם, בדרך לאוטובוס.
החלטתי ששנייה לפני אני שוב ידבר עם המב"ס, הקצין היחיד בבסיס הזה שעוד נשאר קצת בנאדם ואפשר לדבר איתו.
אמרתי לו שאני לא מאיימת אבל אם עוד כמה דק' העניין לא מסתדר אני פשוט חותכת הביתה.
הוא ניסה לעשות איזה בירורון, התעצבן על הקצין שנתן לי את העונש הלא מוצדק בעליל הזה, ואמר לי פשוט ללכת הביתה וזהו.
ורק בזכותו אני לא על תקן 'נפקדת' עכשיו.
הפעם השנייה שהמפקד הספציפי הזה גורם לי ללכת לכלא בגללו.
מהפעם הראשונה ניצלתי רק בזכות איזה תקלה במחשב (!!!!).
ובפעם השנייה בזכות המב"ס הגבר.
אני באמת לא מבינה איך אנשים כאלה ניהים קצינים, עם כ"כ הרבה כוח בידיים...
הרי כל קצין שתשאל אותו למה הוא החליט ליהיות קצין הוא יגיד לך שזה בגלל שהוא חשב שהוא יוכל לשנות משהו...
( חוץ מאלה שהצבא הכריח אותם לעשות את זה. )
ליהיות קצין הרבה יותר טוב ממה שהוא ראה, ומאלה שהיו לו קצינים.
ובכל זאת, הכוח עולה להם לראש, ואיומים שלא ממש מפחידים אף אחד הם הנשק הכי גדול שלהם.
עצוב.
אני רק מקווה שבשלוש חודש המסכנים שנשארו לי, הם יתנו לי לחיות בשקט כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
