אז זהו, אחרי 18 שנים וכמה חודשים של אחלה חיים, אסתר התגייסה היום.
לאב"כ...
לוחמת אב"כ.
אין ספק, הילדה גיבורה.
התייצבנו כמו משחפחה טובה כבר מ-7 וחצי בבית החייל, באר שבע.
אין ספק שזה היה מוקדם מידי... חוץ מהחיילים שמגייסים לא היה שם עוד אף אחד.
וכשכבר הגיע אחרינו בן מסכן אחד, שגם מתגייס להנדסה קרבית, הרגשתי צורך עז לצלם גם אותו.
כאילו הוא הבן שלי או משהו.. או שאני בכלל מכירה אותו.
יותר מאוחר, החברים של אסתר באו.
כמובן שצילמתי אותם בזמן הזה בכל תנועה אפשרית.
ואז, כשכבר ניהיה מפוצץ חיילים צ'נוגים לעתיד, שמנו לב שאין בכלל בנות.
כאילו.. אסתר הולכת ליהיות הלוחמת היחידה בין כל הבנים?
די מצחיק, אני חייבת לציין.
כולם עלו לאוטובוס וגילינו שיש עוד שתי בנות איתה באוטובוס.. לפחות זה.. קטע.
אסתר התיישבה באוטובוס, כמובן בכיוון ההפוך מאיפה שהינו, מה שגרם לנדידה המונית לצד השני של האוטובוס מצד איזה 100 אנשים שבאו ללות אותה.
וסנדי, אחותה הקטנה בכתה כאילו אין מחר..
וגם אמא שלה הזילה דמעות.. ונועה.. וימית...
פתאום כל החברים שלה התחילו לצעוק לה איזה שיר מביך ביותר מחוץ לאוטובוס.. כמעט סרנדה.
משהו על זה שהיא כוסית והכל..
הבחור שישב לידה עשה מן פרצוף חושב כזה, כאילו הוא שואל את עצמו בלב מה עובר על הכושלאמא שלהם..
וכאילו הוא מנסה להבין מי זאת אסתר לעזאזל.
ואז גם סוכריות טופי התחילו לעוף על האוטובוס...
כאילו אנחנו באיזה חתונה או בר מצווה.
בגלל שבאוטובוס יש חלונות, כל הסוכריות עפו בחזרה אלינו.. איזה טיפשי זה.
ואז גם אורז התחיל לעוף שם... קטע מוזר.
ואיזה אמא התחילה לשפוף מים ברבאק.
מזל שאף אחד מהדברים האלה לא היו מאיתנו, כי האמת שזה קצת טיפשי.
הנקודה שלי שהיה מרגש..
תמיד עושים תמעמד הזה מרגש יותר מידי... כשהאוטובוס נוסע,
וכל הילדים שבפנים מתחילים לנופף לשלום בדרמטיות..
אסתר אומרת שאמרו להם שהם יחזרו שבת ראשונה...
לדעתי סתם עבדו עליהם ובסוף הם יסגרו אותה, צה"ל נוטה לעשות תשטויות האלה.
בדרך חזרה, התקשרתי אליה ונתתי לה עצות דרסטיות חשובות..
כמו לשים את הכומתה עם השרוכים מאחורי הכתף, ולא מקדימה.
כמו לחייך כל הזמן שעושים תפוטו-רצח לחוגר כי הם לא מזהירים ואז אתה נראה כמו מטומטם.
כמו לצעוק בחזרה על כל הג'ובניקים שמנסים להראות שם קשוחים ולשחק אותה.. ולצעוק על כולם בשעת חולשתם.
כמו להתקלח עם מגבונים לחים כל פעם כשהיא תוכל עד שתיהיה מקלחת אמיתית.
כמו להכנס עם הפלאפון לבקו"ם למרות שאומרים שלא, כי היא סתם תרגיש מטומטמת אחר כך.. חבל.
כמו לקחת מיליון גלילי נייר טואלט כל הזמן, ולהוציא מהם תקרטון כי זה תופס יותר מקום.
כמו לא לצחוק למפקד\ת בפנים יותר מידי.
אפילו פקדתי עליה לא לשתות לי שמה חשיש.
עצות לחיים ממש.
בכל אופן, שיהיה לך יצורה שכמוך, מלא בהצלחה בבהל"צ, למרות שחרא שם.
ככה לוחשות לי ציפורים קטנות עם מסכות אב"כ כל יום ביומו.
מי יתן שהשנים יהפכו לחודשים, החודשים לשבועות, השבועות לימים, הימים לשעות, לדקות, למאיות, מיליוניות ויותר קטן...
ממש כמו שאומר השיר.
ברוכה הבאה לצה"ל, אחד המסודות הקצת יותר דפוקים אבל משמעותיים.
שיהיה בכיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
