התחושה הזאת מוזרה.

אם אני לוקחת את הכדורים (פאקינג ויטמינים, לא יותר) אני ערה וקופצנית, אבל אם שלושה ימים לא לקחתי אני חוזרת להיות זומבית מעצבנת ת'שועלים.

אני עושה הפסקות מידי פעם כי אני מפחדת כשההיפר הופך לטיפה אלים, או מוחצן. אני לא רגילה לזה בעצמי, אבל אז זה עולה לי בסופשבוע מול מסך ובמיטה.

(לפחות אני יכולה להמליץ לכם לצפות ב"transparent").

מוזר איך החוסר הזה משפיע על כל מי שאני. כל היצירה נעלמת, כל רצון לזוז. נשארים רק חלומות חזקים מאוד כמו לברוח מכאן, אבל הם נשארים בתוך כלוב של מחשבות סותרות.

אז כן,

לקחת את הכדורים, ולא לשכוח להמשיך לקחת. כי זה ההבדל בין חיים ומוות.

אני מאוכזבת מעצמי ומחוסר המעש, למרות שאני כבר גדולה מספיק לדעת שזה לא אני, זה הם.