אני כל כך נהנית ללכת עם נולי בבוקר חופשי לגן. יש בהליכה הזאת כל כך הרבה אנרגיות של התחדשות והשיר של עלי מוהר ויוני רכטר מתנגן לי כל הזמן בראש למרות שעדיין יש זמן עד "אלף, בית, גימל, דלת..."
איתנו הולכים עוד ילדים ברגל. בדרך כלל ילדים שהוריהם מזמן בעבודה והסבתא מתגייסת להביא את הילד לגן. אנחנו חולפים על פני מנקה הרחובות שמרתק את נולי בעבודתו עד מאד ולפעמים גם אומרים לו בוקר טוב (תלוי אם הוא נראה במצב רוח חייכני מספיק), לפעמים אנחנו עוברים גם ליד הגנן שכבר מכיר אותנו וכל פעם שואל אותי מה עם עוד ילד (הוא יכול לעשות קואליציה עם הסייעת בגן של נולי) אחר כך אנחנו עוברים ליד גינה עם נדנדת ספסל שתמיד מאוישת. כשזו אישה קשישה היא תמיד מברכת אותנו לשלום.לפעמים זו אישה צעירה עם ספר תהילים ששקועה בספר. אנחנו חלק מהנוף שלה כמו שהיא חלק מהנוף שלנו. יש גם עוזרת פיליפינית שמלווה ילד להסעה שלו בבוקר ומחכה לו בצהריים. היא תמיד מחייכת אלינו חיוך שאני מזהה בו געגוע לילד שלה שנמצא בפיליפינים או כך אני מספרת לעצמי.
נולי אוהב לרוץ קדימה ומצד שני הוא יודע לעצור כשעוברים ליד חניה. הוא גם יודע בדיוק מתי חובה לתת לאמא יד ומתי מותר להשתחרר. לפעמים הוא גם אוהבת לשבת קצת על הספסל ולהתבונן במכוניות.
זו השעה של הגנים. חלק מהילדים יושבים בכיסא האחורי שלהם ברכב. כבר מתחיל פקק קטן כי יש כמה גנים באיזור וההורים לחוצים כי השעון הגדול שמעליהם מתקתק בעוז. יש תמיד אבות ממהרים שהילד קצת נגרר אחריהם. לפעמים גם אני נמצאת במצב כזה שאני הולכת לפני נולי אבל ביום חופשי-לא.עוצרים אחר כך ליד מיכל המיחזור של הבקבוקים. נולי אוהב לזרוק בקבוק לפתח הנמוך אבל הוא לא תמיד מצליח כי המיכל דחוס. אני מנסה להסביר לנולי מה זה מיחזור אבל הוא בינתיים רואה דוכיפת.
מגיעים לגן עמוס. נולי לא מקבל את תשומת הלב האישית כמו ביום בו הוא מגיע בשבע וזה כמעט רק הוא והגננת והפרידה ממני קצת יותר ארוכה. הוא גם מעדיף להשאר עם הכובע שנותן לו ביטחון. אני מנשקת אותו והוא מוצא מכונית חדשה ומראה לי.נפרדים מהגננת.ועכשיו אני נכנסת לאיזור הזמן שלייי.ולא יודעתא יך לנצל אותו. שפע זמן גורם
לי לבזבז אותו.
וביום ממוצע העניינים מתנהלים אחרת. טוליו מטפל בכל ענייני נולי לפני שבע כי אני בקושי מצליחה לקום ולפעמים להתקלח. אנחנו נגררים לאוטו ונוסעים. הכול חד ומהיר כדי לא להקלע לפקק ולהגיע אחרי שמונה.
שמונה זו שעה מהגהינום ביום עבודה ממוצע. זו שעה שאם אני לא עומדת ליד שעון הנוכחות בעבודה אני פשוט מרגישה שכל היום מתחרבש לי. זו שעה בה נולי מזמן בגן מגיע לגן כמעט ריק לגמרי ועצוב עם גננת אחת עם כוס נס ביד שעדיין לא הספיקה להתאפר ולפתוח את התריסים של הגן. שבע זו שעה עצובה מאד להביא בה ילד. ומצד שני זו השעה שלנו. למי שלא עובד במודיעין אין ברירה. ומצד שני נולי מקבל יחס אישי מהגננת. היא מאד נחמדה ולא מתמרמרת על כך שאנחנו מגיעים כל כך מוקדם.
ואז טוליו ואני נמצאים באיזור הזמן הזוגי שלנו, מקשיבים לטל ואביעד ולפעמים מדברים קצת. לא יותר מדי בגלל העייפות. ובכל זאת אנחנו אסירי תודה על הזמן ביחד לנהל שיחת מבוגרים ללא פעוט שרוצה להשמיע ולשמוע את עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
