המקום של ג'וליאנה

יושבת מול דף וירטואלי ריק ותוהה למה פתחתי אותו. מתחשק לי להראות נוכחות במרחב הזה ואולי לקבל תגובות וצומי.

אחד הדברים המהנים בכתיבה בבלוג הוא שאני כותבת והולכת לדרכי ואז קורים תהליכים בהיעדרי. אני חוזרת ויש תגובה, שתיים עשר. זה ממכר בטירוף ומסתבר שבניגוד ליערה מהספר החמישית של צ'ונג לוי המספרים כן חשובים. מודה שהייתי מציעה לה חברות בתקופה בה הייתי נאבקת מול המספרים בלימודי המתמטיקה/סטטיסטיקה. יש לי איזה כשל בעניין הזה של המספרים. לא דיסקלקוליה אבל רתיעה גדולה.

דווקא היומיים האחרונים על שלל קשייהם עברו במצב רוח טוב. העננות והדיכאון סביב הנסיעה של טוליו התפוגגה והרגשתי שאני מסתגלת ומשתלטת על העניינים. היה אצלי מפגש של מעגל האימהות וכל כך נהניתי ממנו. זה אחד מהדברים הנפלאים שקרו לי השנה החברות והאחווה הנשית הזאת והתירוץ לעשות משהו מהנה שלא קשור לבית ולמשפחה.

קניתי את פשוט זה לא זו הייתה קניה ספונטנית בהתחשב בערימת הספרים שמחכה לי. התחלתי לקרוא אותו בחנות ופשוט נהניתי כל כך שהחלטתי לפרגן אותו לעצמי. הוא בוחן את המשפחה במאה העשרים ואחת באמצעות מבחר מאמרים של סופרים, עיתונאים וחוקרים שלמעשה מספרים על נקודת המבט האישית שלהם לגבי מעמדם בחברה.

ואז ראיתי את הספר של אגי משעול ביקור בית והחלטתי שאני רוצה אותו. אני כל כך אוהבת את הפרטים הקטנים שהיא לוכדת בעדשה מגדילה של מילים. בית זה מונח כל כך משמעותי וטעון.

אז הצלחתי גם לנצל מבצע וגם לקשור בין הספרים מבחינה רעיונית. יופי לי.

קיבלתי גם שקט וגם התרוצצות והוספתי לזה גבינת קממבר כדי להזדהות עם טוליו והיה לי נחמד כי הגעתי לפני השעות בהם הקניון הפך למעיק.

אני חושבת שהכי נהניתי לערוך קניות חסרות תועלת פרקטית (המקרר, בינינו עמוס) בעיקר כי רציתי. זו מהות החופש..