המקום של ג'וליאנה

הקטע הקודם שכתבתי נמחק. לא נורא, זה התחיל ממשברון כתיבה קטן. צורך ורצון עז לכתוב מחד וחוסר השראה מאידך.

ראיתי חלק מהסרט "החיים בוורוד " על אדית פיאף (בערוץ 1 מתחבאות הפתעות). יש בה משהו מאד מעניין. מצד אחד מדובר בבחורה קטנה עם פרצוף של לטאה שעומדת על הבמה כמו נערה שרוצה להסתיר את השדיים שהתחילו לצמוח לה ומצד שני יש לה כריזמה חזקה.

סליחה, את זה אני לא אומרת על סמך הסרט אלא על סמך התגלית האחרונה. שיר שהכרתי בביצוע של מריאן פיית'פול. פתאום נזכרתי בו וכשאני נזכרת בשיר אני הולכת לסופרמרקט ההפתעות הגדול, היוטיוב ושם שמעתי את הביצוע של מריאן וכך גיליתי שאדית פיאף היא המקור.

יש לי יחסים מורכבים עם השפה הצרפתית. זו הייתה השפה של המבוגרים במשפחתי ואני אמנם למדתי להבין מילים או משפטים לפי ההקשר היומיומי החוזר שלהן אבל לא רציתי ללמוד את השפה. היא נראתה לי קשה מדי ויומרנית מדי.

בהמשך היו לי חשיפות אחרות לשפה. חברתי הטובה עלתה מצרפת עם משפחתה. הייתי בת בית אצלה ומכיוון שזו לא הייתה בדיוק שפה זרה הסכמתי שידברו לידי בצרפתית.יש שפות שאני לא מרגישה בנוח כשמדברים לידי בהן כיוון שהן זרות לי לחלוטין (רוסית וערבית למשל), אם כי אני אף פעם לא אומרת לאנשים לא לדבר לידי בשפה הטבעית להם כי זו נראית לי זכות מולדת אבל התחושה שלי משתנה בהתאם למידת הזרות של השפה. צרפתית היא שפה מוכרת בשבילי למרות שאני רחוקה מלדעת צרפתית.

כששמעתי את לאונרד כהן שמשלב צרפתית בשיר הפרטיזן  (שאף הוא חידוש)חוויתי את השפה אחרת. זה היה מפתיע לשמוע