אני זוכרת שפעם ביקרתי עם אימי בבית ילדה מהכיתה. אני לא זוכרת הרבה מהבית אבל אני זוכרת את היעדרו המוחלט של ארון ספרים ואת הזעזוע של אימי מעצם הידיעה שהילדה גדלה בלי ספרים.
ואני חושבת על האפשרות הזאת לגדול בלי ספרייה וזה נראה לי כמו חסך עצום.
ובקריית שמונה סוגרים את כל הספריות הציבוריות. עיר שלמה שחלקה הגדול הוא מה שמכנים אוכלוסיה חלשה ומצב כזה מחליש אותה עוד יותר. משאיר ילדים בלי הכרה באפשרות הזאת להגיע למקומות רחוקים בכוח הקריאה , בלי יכולת להרחיב את ההשכלה וזו בעיני הדלות האמיתית.
אני חושבת על אותם אנשים שהספרייה היא מקום של מנוחה אחרי יום עבודה מפרך, מקום בו אפשר בחינם לקרוא, להיחשף לסוגים שונים של תרבויות ולפעמים לנקות את הראש. אני חושבת על הילדים שקוראים אנציקלופדיה בשביל הכיף כדי ללמוד עוד, אני חושבת על אלה שבביתם אסרו לקרוא ספרות חילונית ובכל זאת רצו להכיר את העולם הזה הקרוב-רחוק. ואת אלה שלמרות שמחיר הספרים בארץ אינו יקר עדיין לא יכולים לקנות ספר והספרייה היא המקור היחיד שלהם.
את כל אלה פגשתי כשעבדתי בספרייה ציבורית ואני בטוחה שהם בכל מקום, גם בקריית שמונה.
גם אילנה כתבה על זה והיא גם מפנה לעצומה.
"כל מי שמזדהה עם קריאת הספרנים ושוחרי התרבות בארץ מוזמן לחתום על העצומה, כאן:
ביום ד' העצומה תשלח לראש הממשלה, לשר החינוך ולשרת התרבות."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
