המקום של ג'וליאנה

יש כמה סטנדרטים בעידן ובחברה בה אני נמצאת שאני לא מתחברת אליהם כלכלית ולא רק כלכלית.

לאחרונה אנחנו נחשפים יותר ויותר למסיבות יום הולדת מושקעות עם מפעיל שמיועדות לכל הגן ורוח הדברים היא שבגיל חמש הילד מגיע לפרקו ומקובל לעשות לו מסיבה. רוב ההורים מתקשים לעמוד בזה כלכלית ולכן בוחרים לעשות מסיבה משותפת לשני ילדים. מה שנראה לי קצת כמו החמצה של מסיבת יום הולדת שהילד עומד בה במרכז העניינים. למען ההגינות אציין שרוב ההפעלות שנכחתי בהן היו נחמדות ושההורים הם לא טיפוסים סנוביים או נובורישים אלא אנשים כמוני שנכנעו לסטנדרט הרווח.

אני לא רואה את עצמי כבעל כישרון להפעיל גן ילדים שלם. זה לא מתאים לאופי שלי.

ואנחנו החלטנו שהשנה לא . ניסינו לדבר על זה עם נולי כי חששתי שאנחנו עושים לו עוול בכל שאנחנו לא נכנעים לסטנדרט והוא לא היה עקבי. בכל מקרה ראיתי שהוא לא ממש משתוקק למסיבה מסוג זה והחלטתי לעזוב את העניין השנה ולבחון אותו מחדש בשנה הבאה.

רציתי לכתוב על זה דווקא כי אני אדם שבהרבה מקרים יש לו נטייה קודם כל להיכנע לסטנדרטים החברתיים כדי שחס וחלילה הילד שלי לא יהיה מחוץ לעניינים. זה פחד  מאד מושרש אצלי כי אני אדם שקשה לו להשתלב חברתית.  ומצד שני אני רואה שלילד שלי יש אופי אחר. הוא יוצר קשיים חברתיים אבל אני לא בטוחה שמסיבה מסוג זה בכלל מתאימה לאופי שלו.ומצד שני אולי אני רואה את מה שאני רוצה לראות? בנושא זה נולי די עמום ולפעמים אני חושבת שהוא מנסה לרצות אותי בתשובות שלו. לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לרצות אותו בצורה מוגזמת ואז אני עוצרת את עצמי.

עוד סטנדרט שיש לי קושי איתו הוא עניין המכונית. לי כידוע אין רישיון נהיגה (מה שנחשב לכשל, כידוע בעידן שלנו) . אני מודה שכשיש רכב אז יש נטייה לזוז פחות ולפעמים אני ממש שמחה שנולי כפועל יוצא הולך ברגל יותר מרוב בני גילו. הילד בכושר יותר מהרבה ילדים אחרים שרגילים לחיות מהרכב לבית. ואני תוהה עד כמה החובה הזאת להסיע את הילד ממקום למקום תורמת לילד.

נולי בשנה הבאה ילך לחטיבה הצעירה מה שאומר מרחק יותר גדול מהבית. עדיין מרחק הליכה. מה   ששוב העלה את נושא הוצאת הרישיון ואז חשבתי שכשחושבים על המרחקים שאנחנו הלכנו בילדות לבית הספר (ואני לא מדברת על ילדות עשוקה אלא על ילדות רגילה) בכלל לא מדובר במרחק גדול.והדרך לבית הספר יכולה להיות גם מאד נעימה וזמן איכות יחד.

אני יודעת שאני נשמעת קצת כמו מישהי שמנסה להצדיק בדיעבד את הכשלים שלה. אני לא מקדמת את נושא הרישיון שלי לא מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך פחד מתחום אחריות נוסף ומשעבוד מסוים. אני יודעת שיש יתרונות רבים ביכולת לנהוג ואני יודעת שמודיעין היא עיר לבעלי רכב ובכל זאת רציתי להביא גם את הצד הזה. הצד שמתגעגע קצת לפשטות של פעם גם אם היא כרוכה בחוסר נוחות.

 אני אמא שאוהבת את הבן שלה אבל לא רוצה להיות משועבדת לו ולספק לו את כל מה שהוא ירצה. אני קצת כופה עליו את השונות שלי כי זה דרכו של עולם. ילדים גדלים בצל הוריהם והשטויות שלהם. אני לא שלמה עם זה אבל גם לא עם האלטרנטיבות.