המקום של ג'וליאנה

מביך להודות שכבר שבוע שלם לא כתבתי שום דבר בשום צורה ומביכה העייפות הזאת שהתלבשה עלי כמו כותונת משוגעים כבדה.

ואני חושבת כמה עצוב שלא כתבתי כלום השבוע  וכמה עצוב שהדחף הזה לכתוב כל כך מנומנם כמו עכברוש עצל. רציתי לכתוב חתול אבל כתבתי עכברוש.

ואני חושבת האם בכל ינואר זה ככה? האם החורף משפיע עלי בצורה כזאת? כמו הסוודר המכוער שאני לובשת בבית  והוא מלוכלך בכל שיירי הירקות כי בימים אלה אנחנו אוכלים לא מעט מרק. עניין עונתי שמצריך פעמיים בשבוע בישול מרק וגיחה תכופה לירקן השכונתי.

מכירים אותי שם. הבעלים מוציא בשבילי עגלה שלא אטרח לחפש חמישה שקלים ויש שם קופאי חדש. בחור שמנמן שמבין המון באוכל ותמיד הוא נותן לי רעיונות לבישול ואני נהנית מזה כיוון שכך אני קונה דברים שאף פעם לא בישלתי כמו שעועית טרייה שיצאה ממש טעימה והפעם קניתי לפת ובישלתי מרק פטריות אבל עם לפת ועוד המון ירקות פרט לפטריות כדי שיהיה לו טעם כי אבקת המרק אהובתי הפכה לפרסונה נון גרטה בביתנו.

ואני כל פעם נתקלת בתופעות חורף יפות. העץ שעליו נשרו רק בצד אחד או העשב הירוק רענן שצמח ליד הגשם. המון יופי  ולא מצלמת כי שוכחת לקחת מצלמה.מצלמת בראש. סתיו וחורף הן עונות יפות במיוחד מהסיבה הפשוטה שהן יוצרות מין שילובי צבעים וצורות מסתוריים וכל יום הוא הפתעה אחרת. היום למשל התעוררתי לבוקר אפור ורטוב שהפך ליום תכול ויפה (ולא מנוצל) אתמול בלילה שמעתי את הגשם יורד.

אני ממהנשים האלה שסוחבות תיק עמוס אבל אף פעם אין להן את מה שה ן צריכות באותו רגע.

ואני תוהה אם אני צריכה שינה כבדה או שהשינה מעייפת יותר. אני לא יודעת להקשיב למה שהגוף שלי רוצה צריך.

 עשיתי לי שוקו מושחת משוקולד מריר 60% וחלב שהקצפתי והוספתי לו קצת ליקר אני מנסה לחגוג את הימים החופשיים שלי וזו אכן הייתה חגיגה.

ובשוקו הזה אסיים את הפוסט.