המקום של ג'וליאנה

בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה נקודות חיכוך עם נן. המון סיטואציות מובילות אותנו לכעסים ומריבות ובעיקר תחושה חזקה שאני לא עושה משהו בסדר.

יש לילד בעיית גבולות, כמה הרבה אומר המשפט הזה. אני לא שומעת אותו מהגננת אלא משפט מעודן יותר : "נן שוכח לפעמים את הכללים אבל אנחנו מתמודדים עם זה.|" אבל אני כבר מבצעת את ההמרה בלבי עם קול של סופר נני.

והאמת האמת? נמאס לי. נמאס לי מהבדיקה העצמית הזאת, נמאס לי לשים את הדאגות לילד במרכז החיים שלי", נמאס לי בכלל מהתפיסה הזאת שההתנהגות של הילד היא תוצאה של מעשים שלנו ושל דברים שאנחנו אומרים או לא אומרים ודברים שאנחנו נותנים או לא נותנים וגבולות שאנחנו שמים או לא שמים.

הוא בודק את הגבולות שלו כמו שעשה בגיל שנתיים וכמו שיעשה בגיל 32. האם אנחנו אמורים לסבול מזה שהוא בודק את הגבולות שלו? האם אנחנו הש"ג של הגבולות שלו שצריכים ללכת הביתה כל פעם שהוא לא מתנהג בצורה נורמטיבית?

ואולי אנחנו צריכים לתת לו ליפול על התחת (מטפורית) ואם הוא מתנהג בצורה לא נורמטיבית לתת לו לסבול מהתוצאות של המעשה הזה ולעזוב את העניין.

אבל זה מפחיד,אני חושבת שמאז "חייבים לדבר על קווין" הכה מדובר (ואני מתרחקת ממנו כמו מרימון יד שעומד להתפוצץ) עולה המחשבה: לא אהבתי את הילד מספיק אז הוא יהיה פסיכופת, לא שמתי לו גבולות מספיק אז הוא יהיה פסיכופת, לא הקדשתי לו מספיק זמן איכות אז הוא יהיה פסיכופת. נראה לי שהבנתם את הכוונה.

ואתם יודעים משהו. לא בא לי ללכת לחוג הורים. אני יודעת שזו המלצה שתצוץ בתגובות אבל אני לא מרגישה שזה יוסיף לי ידע על הידע שיש לי. רק יוסיף לי אשמה על שאני לא מיישמת את הידע שיש לי.

אני חייבת פה להצהיר שהילד שלי לא מואשם במעשים נלוזים באופן מיוחד, פה התעלם מהוראות הגננת, שם התחצף, הדברים הרגילים (הרגילים? מאיפה לי אם לילד יחד לדעת? אין לי יכולת אמיתית להשוות)