המפגש בין אדם ליצירה הוא נושא מרתק. בני אדם שונים חווים באופן שונה יצירה ומטען תרבותי יכול לתת לצרכן האמנות ערך מוסף ולדעתי יכול פה ושם לפגוע בהתרשמות הנקיה שלו מהעבודה.
הוזמנתי לסיור בתערוכות שנפתחות בימים אלה בגלריה ליטבק. "נוזלים באמנות המודרנית" ו"פלוקס" . בשתי התערוכות המוצגים ברובם היו עבודות וידאו ופסלים מופשטים. ידעתי מראש שמדובר בתחומי אמנות שפחות נפגשתי איתם בחיי וזה גרם לי להרגיש שאני בטריטוריה לא מוכרת, גם כתיבה על אמנות היא טריטוריה לא מוכרת לי ובתור שכזו מדובר בהרפתקה.
"תהיי את" אמרתי לעצמי, "אל תתיימרי לכתוב כמו עיתונאית/אמנית שמבינה בתחום,תכתבי על המפגש שלך ועל ההרפתקה שלךץ
התערוכה נוזלים באמנות המודרנית, מעוררת הרבה אסוציאציות מעצם שמה. מרי שק, אוצרת התערוכה, דיברה על הקשר המיוחד שלה לים כאחת שגדלה בתוניס במקום שנמצא בקרבת הים. היא הזכירה גם את הקשר בין הנוזלים לנזילות החיים והשתנותם של דברים. דבריה פגשו את האהבה הגדולה שלי לים ולנופים גשומים.
כשנכנסים לאולם הגלריה החוויה הראשונה היא אוסף של צלילים שלאו דווקא מתחברים מהעבודות השונות. ולוקח זמן לסנן את הצלילים. זו חוויה שיכולה גם להפריע וגם לאתגר. הצלילים נתנו לי תחושה שעד עכשיו קשה לי להגדיר.
העבודה הראשונה שראיתי הייתה בפנים (Within ) של היראקי סאווה (Hiraki Sawa),אמן יפני, שהציג עבודת וידאו ענקית שהתפרסה על קיר שלם. העבודה כללה שכלל אוסף של דימויים מהטבע שהתחברו לחפצים דוממים . העצמים שהוצגו זזו באיטיות מהפנטת, מסוס נדנדה וירח שמשנה את צורתו ועד ברז מים ועץ בפריחתו שעומד על המיטה . כל הזמן הייתה התרחשות סוריאליסטית ומשונה. קצת הזכיר לי את הכתיבה של הרוקי מורקמי בחלק מספריו. ההתבוננות בעבודה הייתה כמעט מדיטטיבית. אני חושבת שהייתי מגדירה אותה כתערובת של מחשבות. המוסיקה שליוותה את העבודה הזכירה לי סוג של רחם. היא הייתה איטית ועמומה. מעצבנת לעתים ומרגיעה לעתים.
ביקור בראש של אמן ועולם האסוציאציות שלו זו התחלה לא רעה.

העבודה של קייט גילמור (Kate Gilmore), אמנית פרפורמנס אנגלייה, הציגה ממד של תהליכיות. היא התחלה מכדים לבנים מסודרים בשורות שהזכירו לי ביצים (וקצת עיניים)ובתוכם נקודות צבע. האמנית ניפצה את הכדים בהדרגה ונוצרה תמונה שהורכבה מכתמי הצבע. קצת הזכיר לי את ג'קסון פולוק שצייר באמצעות התזת צבע. שם היצירה נועד להתפרצות (Built to Burst) העלה אצלי אסוציאציה של התפרצות הר געש.

התחנה של עדן עופרת Eden Ofrat)) מתחילה מפסי רכבת ודמות שחופרת בור לצד הפסים. בהמשך פסי הרכבת הופכים לתעלה והדמות החופרת מפליגה בה עם סירה תאילנדית.
במרכז האולם הוצבה פנורמה אופטית עגולה, יצירתו של ואצלב ציגלר. היצירה מורכבת משתי טיפות זכוכית גדולות העשויות מזכוכית אופטית. המיקום שלהן היה מעניין במיוחד שכן הן יקפו את היצירות מסביב. כל רגע השתקף בהן משהו שונה בצורה מעוותת ולא יכולתי שלא לשים לב שאני לא רואה בהן את ההשתקפות שלי אלא את זו של העומד בצד השני .
אהבתי גם את העבודה של אורי ניר, שהזריק למדוזה מדמו שלו. עבודת הווידאו הראתה איך הורידים של המדוזה מתמלאים בדם ומתרוקנים . בעבודה לא מבינים מה רואים (ידענו שמדובר במדוזה מההסבר של האוצרת).

התערוכה השנייה FLUX של האמן הגרמני יוליוס ווייילנד (אוצרת מיטל מנור) הייתה תערוכת פסלים. האמן גם נכח בסיור ודיבר על תהליך העבודה שלו . העבודות שלו היו עשויות מצינורות פיברגלאס וזכוכית שהוא התיך ויצר בהן כל מיני צורות מיוחדות. שם העבודה פלוקס משמעותו היא צורה של שימור אנרגיה של חומר. אני אהבתי את המפגש של העבודות שלו עם האור שיצרו יחס מעניין בין העבודה לצל. אני חייבת לציין שכשראיתי תמונה של אחת מעבודותיו לא חשבתי שמדובר בחומר קשיח כמו זכוכית אלא בחומר רך כמו סוג של צמר גפן. היה מעניין להתבונן בתנועה שהוא יצר בפסלים שלו באמצעות התכה ושימוש בתבניות שגם איתן הוא התעסק.הניגוד בין תבנית קשיחה לתנועה של הצינורות אחרי ההתכה יצר משהו מעניין.
האמן הזכיר את המפגש שלו עם החומר כרעיון שפוגש חומרים מוכנים. במקרה של היצירה שלו הרעיון הוא אלמנט מרכזי ביצירה לא פחות מהטכניקה. הוא סיפר על מקרה בו העבודה נוצרה בצורה שונה ממה שתכנן והפתיעה אותו.

היינו גם באולם הזכוכית שהוא האולם הקבוע שבתערוכה ושם היו עבודות של צ'יהולי ושל תלמידיו שהיו בעיקר יפות וצבעוניות אבל בהן לא התעמקתי יותר מדי. אולי התרגלתי לעבודות שמשתנות מול עיני .
אני מרגישה שמביקור מסוג זה בתערוכה למדתי כמה חשובה עבודת האוצרות ועד כמה מעניין יכול להיות תהליך העבודה של האמן והמפגש בין הרעיון לחומר הגלם . ראיתי כמה למיקום של העבודות ולמיקום האור עליהן יש חלק בהגעה לתוצר הסופי.
הרגשתי שהביקור בתערוכה חשף אותי לסוג של אמנות שפחות התייחסתי אליה בעבר גם בביקורים במוזיאונים. אולי פחות הבנתי אותה ואולי לא הייתה לי סבלנות אליה שכן היא דורשת עבודה יותר פעילה שלי כצופה ושואלת אותי מהו החיבור שלי ליצירה. מה היא מזכירה לי? יש בזה גם שחרור מסויים כי עבודה כזו היא כלי קיבול לעולם האסוציאציות שלי .
שמחתי לבקר בגלריה ליטבק (ביקור ראשון שלי) ואני מודה להם ולמשרד יחסי הציבור לוטן על ההזמנה ועל ההזדמנות.