המקום של ג'וליאנה

נראה לי שאנחנו כבר לא רגילים לחורפים כמו החורף הזה. פתאום רצף כזה של ימי גשם נראה לנו כמו עונש שמימי כזה ולחשוב שבשנה שעברה כולם כל כך ייחלו לקצת גשם.

ואני מסתכלת כל יום בתחזית בתקווה לראות קצת שמש אבל אני מוצאת את עצמי במצבי אין ברירה נאבקת ברוח שחוטפת לי מהיד את המטריה ומתחילה לצחוק כמו ילד שדגדגו אותו.  אני רואה את נן משתולל עם המגפיים שלו והמטריה שהוא תמיד מחזיק הפוכה כמחווה לפו הדוב ומחפש שלוליות כדי לקפוץ אליהן ולפעמים אני שוכחת להיות האימא ההגיונית שאומרת לנן לשים את הכובע על הראש כדי שלא יתקרר ושיחזיק כמו שצריך את המטריה  ולא יעמוד כל הזמן הזה בגשם ואני מוצאת את עצמי חוזרת להנאה הפשוטה הזאת שהגשם מספק.

אני אוהבת גם לצפות על סופות מתוך הבית. העוצמה הזאת של כוחות הטבע היא המופע הכי מרתק שיש.

לא תמיד אני נהנית, לפעמים האפרוריות שבחוץ מכניסה אותי לדיכאון. וגם כל הכביסה שמתייבשת כל כך לאט בתוך הבית.

אבל כמו הנפש שמטלטלת משמחה לדכדוך ומתסיסה לטפטוף איטי של רגש גם מזג האוויר מפתיע ומרגש ומשתנה.

היום הלכתי קילומטרים ברוח ואחר כך גם בגשם אבל שמעתי את מתי כספי ואת Ojo de Brujo    והייתי ממש מרוצה.