פעם היו יוצאים לי פוסטים בקלות ובספונטניות. הייתי נהנית מהכתיבה בבלוג ומהשיתוף והציפייה לתגובות ובשבועות האחרונים כל פוסט יוצא לי בקושי רב. אני פותחת את דף העריכה ולא יוצא כלום. זה לפעמים כואב עד דמעות, התחושה הזאת שאיבדתי את היכולת לכתוב. יכולת שהיא כלי ביטוי מרכזי אצלי והיא חלק מהאני.
מעורר שאלות. האם אני צריכה לכתוב? האם אני טובה בכתיבה? האם זה מצב זמני או שגמרתי את כל מה שיש לי להגיד . אני אפילו פוחדת לשאול את השאלה הגדולה. האם מיציתי את הבלוג אחרי שש שנים של כתיבה?(התחלתי במרס 2006)
אני יודעת שאני לא ממש חייבת להחליט אבל אני כן חייבת לזהות את הפחד שאני מזייפת ולא מביאה את הג'וליאנה האמיתית לבלוג אלא דמות אחרת. ולא מוצלחת ביותר.
אולי אני צריכה לחפש ערוצי כתיבה אחרים? להתנסות בכתיבה אחרת.
ואני לא מצליחה למצוא משבצת זמן שתתאים לי. זמן עושים, כמאמר המשורר אבל אני לא מצליחה לעשות כי החיים מלאים במשימות וכשאין משימות יש ואקום שאותו אני לא מצליחה להגדיר כזמן כתיבה.
שוב מתחילה לחשוב על הצורך שלי במסגרות . מסגרות כתיבה מלאכותיות ואולי לוחצות אבל כאלה שמכריחות אותי לשבת ולכתוב. כי הכתיבה עושהלי טוב גם אם היא כתיבה לשם כתיבה.
אני תוהה איך אנשים ממלאים דפי בוקר כשהם קמים. כשאני קמה הראש שלי מלא במחשבות אבל אין לי שום יכולת אמיתית להעלות אותם על הכתב. אין לי הצדקה מוסרית לעשות את זה כשכולם סביבי מתכוננים ואני צריכה גם. ובכלל, לא יכולה להתרכז בזה כשאני לא לבד.
אז דפי בוקר זה טוב כאמצעי ניקוז מחשבות אבל לא משתלב בחיי ואני לא רואה איך אני אצליח לשלב למרות שיש לי הרבה צורך בניקוז מחשבות. הראש שלי מלא מחשבות כשאני קמה ולוקח לי זמן לקום ולהשתחרר מהן.
מכירים את הצורך הבאמת חזק הזה לכתוב ואת המעצור שלא מצליח לשחרר את הכתיבה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
