המקום של ג'וליאנה

כשאני מחפשת מתנות יש בי שני צדדים שכל הזמן מתווכחים אחד עם השני.

צד אחד אומר לי, את רוצה שיאהבו אותך אז תשקיעי ואל תצאי קמצנית.אבל אני מסתכלת על הפריט המדובר וחושבת שלא יראו שבאמת השקעתי הרבה כסף בו והוא לא שווה את המחיר ואז אני מחפשת פריט אחר ולא מוצאת.ואז אני מוצאת פריט שאני הייתי שמחה לקבל מתנה וחושבת, וואלה אבל אז אני חושבת על מקבל המתנה שהוא לא אני ושוב עולות הספקות.

כל הפרפקיוניזם הדפוק שלי בא לידי ביטוי בחנויות ואני מתחילה לכעוס על המעצבנים האלה שצריכים לקבל מתנה ממני  ואני עוברת חנות חנות חוזרת ומרגישה מפגרת מול המוכרות ואז אני קונה משהו שהייתי שמחה לקבל ומצד שני לא תוקע מדי את מקבל המתנה (ויש פתק החלפה, כמובן) ואז אני נזכרת שאולי צריך לקנות עוד מתנה ושוב נכנסת לאותה סחרחרת.

אגב מתנות פסח שלנו הן תמיד דברים לבית ומוצר טיפוח. זה גורם לי לחשוב שהגברים בחבורה יוצאים מקופחים ומצד שני אני לא אשקיע בגדג'טס למחשב כי אני לא מבינה בזה וזה יותר כל כך הרבה יותר יקר וטוליו אחר כך מגויס ללמוד את הוראות ההפעלה ולהפעיל.

ועכשיו יש גם מתקפת ימי הולדת. ולא רק שלי(מיינד יו 20 באפריל, תרשמו.!) . גם במשפחה וגם להמווון ילדים בגן של נן וכזכור מזמינים את כל הכיתה.

(סעמק)

קניתי כבר שני ספרים לילדים (כן, 1+1 תירו בי. אותו ספר אגב) ואז אני חושבת, הנה שוב נפלה לקלישאה של הספרנית ויש ילדים שבכלל לא אוהבים ספרים.

במתנה יש כמה אלמנטים מעצבנים:

1 התפיסה שהמתנה מאפיינת את נותן המתנה.

2. מתנה כופה את עצמה על מקבל המתנה. אני חייבת להגיד שקיבלתי מתנות מבאסות בחיי .

3. הדילמה בין לחשוב ייצוגי ללחשוב פרקטי. אני אישית מעדיפה מתנות פרקטיות.

במשפחה שלי אגב יש נוהג מקסים. פשוט שואלים את מקבל המתנה מה הוא רוצה.זה מבאס מהכיוון השני-אין הפתעה ולפעמים המתנה גם באה מאותו כרטיס אשראי אז זה בכלל מפגר. החולצה שקניתי היא מתנת יום הולדת או חולצה לפסח? כאלה מין.

ומתנות לנן זה בכלל סיוט כי מצד אחד הילד רוצה את כל מה שהוא רואה אצל החברים שלו (לא שימושי בעליל וחולף כעבור חודשיים כשהאופנה חולפת)ומצד שני אנחנו רוצים מתנות שגם ישמשו אותו ויחזקו אצלו את הטעון חיזוק(למשל משחקים שממליצה עליהם המרפאה בעיסוק) ובקוגן למשל לא עושה את העבודה.

היום ראיתי ילד חמוד שמעיין באדיקות בקטלוג צעצועים תוך שהוא מתעכב על הפורענות החדשה-נינג'גו. שאלתי אותו מה הוא קורא והוא אמר לי: "לא משהו שמעניין אותך" אז עניתי לחצופון , למה שנינג'גו לא יעניין אותי? ואז הוא פער אלי זוג עינים: את מכירה נינג'גו? אמרתי לו שאין לי ברירה יש לי ילד בן חמש. אז הוא אמר בחשיבות שהוא בן חמש וחצי . למעשה נן היה מתבאס שאמרתי חמש כי הוא בן חמש ושבעה חודשים. הדברים שחשובים לילדים.

בקיצור אדון נינג'גו התחיל לפרט לי מה ההורים שלו יקנו לו לפסח והרגשתי שאנחנו מה זה קמצנים עם משחק הדגים (שנן רוצה) וטושי הקסם שנקנה לו לפסח.

אולי אני אתחיל לאמץ המלצה שראיתי בפייסבוק ולהסתפק בזר למארחת ובקופסת מקס ברנר בינונית? לא שימושי אבל משמח.

(ואגב למה דילמת האסירה ? כי מאזן המתנות זה סוג של משחק חברתי  שבו צריך תמיד לא להיות זה שממצמץ ראשון).