המקום של ג'וליאנה

סטפני היקרה,

אני כותבת לך אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו. היית חברה טובה שלי בגיל 16. זה גיל כזה שבו את מגלה את הצדדים המזוייפים בעולם המבוגרים ואת זה שלפעמים מבוגרים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם. כמו המשפט המזעזע ההוא שאמא שלך אמרה.

בגיל 16 הכול נראה מכוער. ההורים שלך עם משבר גיל ה40 שלהם שנראים לך פאתטיים ומרוכזים בעצמם. הדרישות של בית הספר שלא מכין אותך לחיים וגם הצער הנוראי של העולם.

אבל את הצלחת לראות גם דברים יפים בעולם כמו החתול שלך גרפונקל, השערות של ריקרדו מוטי המנצח שמתנופפות עם כל תנועה שלו ופאבלו ואחיו "ההוא".

ולמה אני כותבת לך עכשיו מתוך עולם המבוגרים? כי עכשיו כאם אני יודעת שאין אימא שלא עושה טעויות . אתם לא באים עם הוראות הפעלה ואנחנו בני אדם. אנחנו מרוכזים בעצמנו , בעבודה שלנו  בתחושת ההחמצה המסויימת שנלווית לחיינו לעתים כשאנחנו יודעים שכבר לא נהיה משהו גדול בעולם אלא נחיה את החיים הקטנים שלנו וזו הבנה מאד קשה.

ואתם המתבגרים שלנו (לי יש מתבגר בן כמעט שש) . אנחנו רוצים להעביר לכם את המסר כמה העולם הוא מקום נפלא וכמה תוכלו להיות כל מה שתרצו וכמה תהיו מאושרים בעתיד ואנחנו הדוגמא ההפוכה לכך.

ואני רוצה את הסליחה שלך על כך שאני הפכתי לבת 37 ואת נשארת בת 16. כבר גיליתי המון צדדים יפים בעולם אבל יש דברים שאני יודעת שסביר להניח שלא אהיה כי אי אפשר להיות הכול בעולם. אבל אני לא מפסיקה לאסוף דברים יפים מהעולם ולנסות ללקט את האושר בעולם במנות קטנות כי האושר הגדול דורש המון ויתורים שאני לא רוצה לעשות.

ההורים שלך אולי לא מאושרים, אולי הם סוחבים את פצעי הילדות שלהם איתם אבל הם אוהבים אותך והם עושים ככל יכולתם ועדיין צריכים לעשות יותר.

אבל כולנו ככה, אולי זו מהות החיים לעשות יותר ולא לפחד להשתנות.

מצחיק לחשוב שעכשיו את אישה מבוגרת ממני. את כתבת את היומן שלך ב 1984 ובכל זאת נשארת ילדה בעיני.

מאחלת לך חיים נהדרים ושלא תפסיקי לראות את היופי בעולם.

ג'וליאנה

המכתב נכתב בעקבות הפרויקט  שראיתי אצל מירי שחם