המקום של ג'וליאנה

הכול סביבי גועש ואני מרגישה את הפחד הופך לישות סמיכה שמקיפה אותי. רשימת הישובים שמותקפים ע"י טילים  הולכת ומתארכת והדיבורים והפחד רק מלבים את תחושת חוסר האונים.

ואני מרגישה את כובד האחריות ההורית שלי: אני אמא ותפקידי להגן על הילד שלי פיזית ונפשית וכרגע אני מרגישה בעיקר את הצורך להגן עליו נפשית.

ולכן בבית שלנו לא מדברים לידו על טילים, הטלוויזיה כבויה, שומעים מוסיקה. אני מבשלת מרק עדשים וקול קטן בי אומר לי: תיהני מהשקט כל עוד הוא נמשך ואל תתני לאף גורם מידע לחדור לאותה בועה.

(אני לא עומדת בהחלטה לגמרי וצורכת את המידע בשקט בעצמי מול האינטנרט)

אבל אני יודעת שמחר נן ילך לבית הספר ויחזור עם שאלות שאהיה מוכרחה לענות עליהן.

אבל אני נחושה ליהנות מהשקט כל עוד אני יכולה. השקט הזה הוא זכותנו המלאה ולמעשה הוא זכות בסיסית בעיני לכל אדם.