אני אוהבת להסתכל בבלוגים של עיצוב ואני רואה דירות מעוצבות באמת יפהפיות כמו שרק דירות שמעצבת מקצועית עצבה אותן יכולות להיות ואני לומדת משם שצבע עליז הולך עם צבע שקט ולא עם צבע עליז יותר אלא אם כן זה קונספט אבל כשזה קונספט אז הצבעוניות מנומקת. והבית שלנו הוא ערב רב של בתים. הבית של ההורים שלי, הבית של ההורים שלו, הדירות שגרנו בהן לפני שהיינו יחד. דירת הסטונדטים שלנו והדירה הבורגנית שלנו שיש בה הרבה דברים שלא מתאימים אחד לשני .מינמליזם זה לא אנחנו.ויש בנפש שלי משהו שקצת כמה למינימליזם.
יש בי צד שמתקומם על כפיית הטעם הזאת. כל מי שנתן לנו אי פעם משהו כפה עלינו בצורה מסוימת את הטעם שלו. יפנים למשל נוהגים לתת מתנות מתכלות כדי לא להכביד.כל פעם שאני מסדרת אני חושבת על זה שהרבה מהדברים שיש לי בבית הם לא לטעמי.אולי הם פעם היו לטעמי ואולי בכלל לא.
חופש אמיתי הוא להעיף הכול ולהתחיל מחדש, נקי. אני לא שם, כובד הרגש שבחפצים מקרקע אותי.
שמעתי על קהילה מסוימת שבה כל חמש שנים המשפחות מחליפות בינהן בתים כדי ללמד שחרור מחומר. ואני חושבת על עצמי במצב כזה. הייתי יכולה להכיל את כל חוסר הוודאות שנגזר ממצב כזה?הייתי יכולה להשקיע בבית בידיעה שהוא זמני? ואולי שי שם מין הסכם בלתי כתוב שאתה משקיע בכל מקרה גם למען אלה שיבואו אחריך.
מעניין אותי לשמוע מחשבות בנושא.