היום לקחנו את נן ל"בחזרה לארץ אוז". אני מודה שמעולם לא צפיתי בסרט המקורי, לא קראתי את הספר בגרסתו המלאה ואני מכירה את הסיפור דרך הגרסה המדובבת.
הרגשתי שמעבר ליופי אין בסרט הרבה. אבל התחשק לי לראות סרט מרשים ויזואלית וככזה הוא עשה את העבודה. בעייתי מהרבה בחינות אחרות ובעיקר מבחינת הדמויות הנשיות התלותיות והמעצבנות. נן קצת פחד בעיקר בגלל שראינו את הסרט בתלת ממד מה שאומר שהאפקטים מועצמים אבל עדיין בגבולות הסביר. מילה קוניס מהממת.זהו בערך.
ביום שישי שעבר הלכנו למשתלה כדי לרענן את המרפסת.עשיתי מבצע שתילה ועקירה של צמחים מתים והתפלאתי כמה ההתעסקות באדמה ובצמחים עשתה לי טוב. יש מצב שאני אתחיל לדבר עם העציצים כמו חנה מירון.היום הגרניום ששורד אצלי שנים בלי פרחים הפתיע והוציא פרח. יחס גורר יחס.
האחיין הנפלא שלי חגג בר מצווה. אני כל פעם מתפעלת מחדש מהנערים שהאחיינים שלי הופכים להיות. ילד פיקח ומוכשר ועם לב ענק. אחותי וגיסי עושים עבודה נהדרת :) אני מרגישה שאני לא מספיק נוכחת בחיי האחיינים שלי. בעיקר בגלל המרחק הגדול יחסית ואני גם לאיודעת איך לגשת אליהם מעבר לשאלות הדודתיות הטורדניות מסוג: "אתה אוהב את ביה"ס?" בכלל אהבה זה דבר שלא תמיד קל לבטא מעבר לאמירות ולפיזיות. בפרט עם בנים.
רציתי לתת לו מתנה אישית בנוסף לצ'ק. קניתי לו פנקס סקיצות ועפרונות מקצועיים כי הוא מצייר הרבה ומאד רציתי שהוא לא יפסיק וגם שהוא ידע שאני מכירה בכל זאת צד מסוים בו. לבטא אהבה במתנות.
תקשורת האהבה שלי עם נן טעונת שיפור. הוא כבר לא תמיד אוהב שאני מחבקת מלטפת ומנשקת ואני מנסה לשמור על עצמי ולא לעשות את זה יותר מדי. אני גם אומרת לו יותר מדי פעמים שאני אוהבת אותו (לטעמו) הוא שאל אותי אם אני לא יודעת שהוא יודע שאני אוהבת אותו. אופס, עוד נגיעה בנקודה חסרת ביטחון אצלי.
התחלתי לקרוא את המזכרות של דוד פואנקינוס. שכתב את העדינות שכה אהבתי ו"המזכרות" על אף היותו יפהפה עשה אותי מאד עצובה.אז הפסקתי ואמשיך בנקודה שבה אוכל להכיל את העצב הזה. אולי הוא נגע בפחדים שלי. ברחתי ממנו אל חמישים גוונים של אפור ואולי אני לא מחדשת כלום אבל זה ספר פח! ממש אבל. זה גרם לי להרגיש מטומטמת על שהעדפתי מקדונלדס על פני גורמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
