המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה שהדמיון שלי כבול. אני יותר מדי נמצאת בכאן והעכשיו ועסוקה בכל המרכיבים האלה שנקראים חיים  ובעיקר חובות החיים ואין לי את הזמן הנפשי הזה להמריא ולהקדיש מחשבה אמיתית למקום הזה שנקרא כתיבה.

ובכל זאת הכתיבה שלי עומדת שם נעלבת בצד כמו ילדה מבוישת שמחכה לתורה אך לא מספיק חזקה בשביל לדרוש את שלה.

ובסופו של יום מגיע תורה של הכתיבה אבל בנקודה זו אני מרגישה שאני לא רוצה להיות חייבת יותר לאף אחד. רוצה להיכנס למיטה ולקרוא כמה פרקים בספר או לראות סדרה ממש מטומטמת שתדרוש ממני אפס מחשבה.

ואני עדיין בעלת חוב לכתיבה. אני עכשיו במסגרת כתיבה מחייבת אליה נכנסתי מרצוני החופשי לגמרי . אם לא אכתוב עכשיו כנראה שזה לא יקרה. נמאס לי מהנקודה הזאת של הרמייה העצמית.

כנראה שיש לי בעיית מחויבות.

ומצד שני אני כותבת פוסט על זה.

אני. כותבת.