המקום של ג'וליאנה

הבלוג שלי בן 8. 8 שנים (!!!) כשהתחלתי נן היה בבטן ואני הייתי בתקופת התבגרות רצינית. כשאני חושבת על זה עשיתי דרך וגם כתבתי אותה וזה לא מעט. אני זוכרת שחששתי קצת לכתוב וחששתי לחשוף ובשלב מסוים לא חששתי כי הכתיבה שלי פה היא הצדדים בחיים שלי שאני שמחה שרואים.  החיים שלי מאד השתנו מאז ודווקא בשנה האחרונה אני מרגישה שהמושכות בידיים שלי ואיתן כובד האחריות אבל אני כבר לא מבוהלת מזה . אני מרגישה מופתעת מעצם זה שהצלחתי לכתוב ברצף ולא להחסיר ולו חודש אחד גם כשהכתיבה הלכה ממש בקושי. ועכשיו הכתיבה שלי מקבלת כל מיני כיוונים והופכת לחוויה מעניינת ומעיקה בו זמנית מעיקה בעיקר כי אני לא מצליחה להתמסר כמו שהייתי רוצה אבל הכול הרי עניין של סדר עדיפויות והחיים הם מירוץ ואני במירוץ להיות יותר טובה בהמון דברים.למשל באימהות. וזה קשה כי האימהות היא גם אחריות והיא גם לעשות את הדברים הנכונים גם אם הם מכבידים ומעיקים. ואני לא טובה בלקחת את הדברים בקלות. אני למדתי לא להתמוטט מזה אבל להגיד שאני לוקחת את החיים בקלות זה עוד לא.

שלא תטעו,החיים שלי ממש ממש בסדר והם נראים כמו שאני רוצה שהם ייראו (להפתעתי) ולאחרונה כל מיני דברים מתחדשים, קשרים עם חברים, קריאה, כתיבה וגם היכולת שלי להקשיב משתפרת מאד. אני גם נהנית ממה שאני רוצה ונהנית להיות משמעותית ולפעמים כשיש חופש אני קצת נדהמת וקצת לא יודעת מה לעשות איתו כי התרגלתי לעומס ופתאום לשבת ולראות שעות טלויזיה לא עושה לי את זה כמו פעם. השעות שלי משתנות, בערב אני עייפה והשכם בבוקר רעננה וקצת מוקסמת מהבוקר.

ומאד צריכים אותי ואני רציתי את זה וטוב לי להיות שם.

והבלוג שלי הפך להיות המקום שאני מבקרת בו מדי פעם ככה, להגיד שלום. יש לי מה להגיד ואין לי זמן להגיד את זה.

רק רציתי להגיד שאני פה ולהריםם כוסית לעוד 8 שנים טובות של כתיבה מכל מיני סוגים שלפעמים תהיה מעניינת ולפעמים תהיה משחקית ולפעמים תהיה סוג של תרגיל.

אוהבת הבלוג ורוצה להמשיך איתו. אוהבת אתכם שמגיבים לי ומעודדים ולפעמים מעוררים דיון ובכל מקרה עצם זה שהכתיבה שלי גורמת למישהו להתייחס אליה זה משהו נפלא מבחינתי.