המקום של ג'וליאנה

החלטתי לכתוב את 100 הימים  הטובים לעצמי ופעם בשבעה ימים לכתוב על הפרויקט פה.

אני חוגגת את שבוע הספר ומוצאת את עצמי מחסלת את שני הספרים שקניתי בסוף (ותכננתי לשמור לטיסה אבל בהתקף בולימיה קריאתית חיסלתי אותם) "טווס בחדר המדרגות" של גלית דיסטל אטבריאן התחיל ממש טוב והצחיק אותי אבל ככל שהתקדמתי בספר הוא הפך לאפל יותר ואפילו מכאיב ממש. הוא ספר טוב, אני לא אומרת שלא אבל אם חשבתי לקחת אותו לטיסה או לשכב בטן גב מול הבריכה איתו אז כדאי לשקול את זה מחדש.

והשני הוא "ללכת בדרכך" של ג'ו ג'ו מויס. הוא עוסק בנושא מאד טעון אבל בסגנון קליל. יש משהו בכתיבה שלה שמזכיר את ג'ודי פיקו אבל ממש נהניתי ממנו והסוף היה עצוב ואופטימי בעת ובעונה אחת. אם הייתי צריכה לכתוב את הנושא של הספר אז הוא היה איך קשר בין שני אנשים יכול לשנות אותם וממש לא בכיוון הצפוי.

בא לי עוד ספרים ומצד שני אני מרגישה התפוצצות אוכלוסין קלה ומשהו קצת חסר תוחלת בלקנות ספר שסביר שלא אקרא שוב. מין הנאה רגעית. מצד שני אני מעבירה ומפזרת ספרים הרבה יותר מבעבר כי פחות חשוב לי שהם יחזרו אלי.

מישהו יודע איפה קונים "אקס ליבריס" ? אני מתה שיהיו לי במיוחד עכשיו במועדון הקריאה כשאני מפזרת ספרים וגם כאלה שארצה שיחזרו אלי.

 אני קונה בעיקר ספרים קלילים כי אני מרגישה יותר צורך בספרים כאלה וזאת למרות שאני בד"כ לא חוזרת על קריאתם. יש לי כמה סופרות מועדפות עלי שכותבות קליל אבל לא קליל שגורם לי להרגיש אשמה על בזבוז הזמן הגדול (מישהו אמר  סדרת גוונים של אפור? הפסקתי בראשון).

מלאני גידאון

מריאן קיז

ג'ניפר ויינר

ג'וג'ו מויס (המלכה החדשה)

כשאני רואה שיוצא ספר של אחת מהן ברור לי שאני קונה אותו.שום דחיית סיפוקים וציפיה לספר שיגיע לספריה לא יעזרו פה.

העניין עם ספרים הוא שיש ספרים שדורשים יותר סבלנות וקשב ולוקח זמן עד שהם מגיעים לשלב בו הספר לא יורד לך מהיד ואת מחכה לערב כדי להמשיך לקרוא.הספרים שלהן הם כאלה שגורמים לך בשניה הראשונה להתאהב.

לאחרונה גיליתי מחדש את המרפסת. יש לי שם שקט, בשעות אחה"צ המאוחרות עדיין יש אור אבל יש אוויר מעולה, יש עציצים פורחים ויש שני כסאות כדי שלים את הרגליים. זמן איכות והתנתקות מהעומס היומי. אני מרגישה בבית את האנרגיות של המונדיאל. לפעמים גם צופה ולפעמים פורשת הצידה וקוראת כמו שמזמן לא קראתי.