המקום של ג'וליאנה

לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיאיִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה הִיא (עמוס ה יג).

ובאמת מה יש להגיד על מוות כל כך עצוב ומיותר של שלושה נערים שהחיים עוד לפניהם.

עצוב שהמוות הזה גורר אחריו כל כך הרבה כאב ושנאה באוויר.

עצובה התערובת הזאת של שמחת קיץ, החופש הגדול, ויש לי קולגה אהובה מאד שחוגגת רמדאן והיום בבוקר היא הביעה צער על הנערים וחיבקה אותי. צער אמיתי.וזה בתוך החג שלה. חג שחלק ממטרתו היא זיכוך הנפש והפיכה לאנשים טובים יותר.והיא כבר אישה טובה עם לב ענק.

היום ברכבת מישהו צעק מוות לערבים וכולם דממו. כן, איש אחד ואני מלמלתי מתחת לשפה גינוי, לא רוצה להתעמת עם אף אחד.

קשה לי עם שנאה כזאת לא ממוקדת , קשה לי עם תגובות מהבטן, קשה לי עם זה שהופכים מוות איום לדבר פוליטי ולכלי ניגוח.המוות לא פוליטי בעיני, אדם שמסוגל לחטוף ולרצוח הוא אדם פסיכופת. אנשים נורמלים לא עושים דברים כאלה.רוב הערבים לא עושים דברים כאלה.

ובאמת שאין מה להגיד חוץ מזה ששבריר מהכאב של המשפחות הגיע גם אלי כחלק מהיושבים מהצד שעקבו בדאגה אחרי גורלם. יש נחמה מסוימת בזה שהמשפחות לא חוו שנים של חוסר ודאות ושל התפוררות איטית מבפנים.

כולי תקווה לימים טובים ולבשורות טובות.