האתגר האמיתי הוא חהמשיך פה. המוזה נטשה והמוח חסר מנוחה ומסתובב סביב עצמו וצריך לזכור המון דברים פשוטים שמרכיבים את החיים. עד כאן אין חדש. גם המצוקה סביב העניין כבר קהה. ממשיכה באדישות לא לכתוב לפגישות הכתיבה ועדיין להגיע אליהן כדי לעשות את הפעולה הפשוטה של לכתוב במהלכן וגם להקשיב. והאירועים מסביב כלכ ך מכבידים ומיוזעים. התחושה הזאת של חוסר השקט והפחד מהעתיד וכל הגועל נפש שנשפך במין אינרציה כזאת וכמה שנאה וכמה אדישות ותהיה איפה אני ממקמת את עצמי בתוך זה. כן כן, אידאליסטית גדולה.
מנסה להשפיע אהבה ולתת קונטרה לכל חוסר המנוחה הזה וכשיש חדשות שהילד רואה והוא מלא בשאלות ואני מנסה לתת לילד תשובה שמתאימה לגילו ולא באמת מצליחה לתת תשובה מספקת. כל כך קיוויתי שהשלב הזה בו הוא יגלה שלהורים שלו אין תשובות מספקות. אני לא נחרצת. לא אהיה נחרצת. הייתי פעם נחרצת כשלא יכולתי לראות מורכבות ועכשיו המורכבות הארורה הזאת מציפה אותי בסימני שאלה
ואז אני תולה כביסה ושומעת גווול מהשכנים ובמקביל מטוליו ונן . משועשעת . תמיד מפסידה גולים אבל מראש אני כמו החילונים האלה שבאים לבר מצווה בבית כנסת ומנסים להשתלב אבל לא באמת שייכים וגם לא באמת מתמסרים. וזה גם כן בסדר, די משעשע אפילו. מתחילה להבין בכדורגל תחום שלא חשבתי שאבין בו. מכירה את שמות השחקנים. מנסה להפיק תובנות אנתרופולוגיות בגרוש.לא רע בכלל.
ועכשיו אני שוב פה כדי שיולי לא יהיה חודש עלוב ועצוב כי הכתיבה משמחת אותי גם אם לעתים היא מאולצת או חוזרת על עצמה. היא חלק ממני.
ולמען הסר ספק אני רואה את ה"דורשים נקמה " ומרגישה שאני חייבת להתנער מזה אם אני מחזיקה מעצמי בן אדם מוסרי. נקמה זה לא דבר מוסרי. להרוג ילדים בשם נקמה זה לא מוסרי ולמרר את חייהם של חפים מפשע זה לא מוסרי. ושום דבר מזה לא יחזיר את הנערים המסכנים לחיים רק יוסיף גופות לערימת הגופות ויכער את הנפש של כולנו עוד קצת.הלוואי שלעולם לא אהיה קהה מול דברים כאלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
