המקום של ג'וליאנה

למה כל כך קשה לכתוב בזמנים כאלה? אולי בגלל הידיעה שהחיים שלי הם בסך הכול חיים קטנים ולא חשובים או מעניינים או משמעותיים במיוחד. גם הסבל שלי הוא סבל קטן ולא משמעותי וגם הבעיות שלי הן קטנות ולא משמעותיות. כל דבר הוא לא משמעתי ביחס למוות.

אני לא טובה במצבי אי ודאות ומלחמה זה מצב גדול של אי ודאות. לא יודעת אם תשפיע עלי או לא תשפיע עלי ועל החיים הקטנים שלי. 

אי השקט קיים. השגרה חונקת אותי 

ודווקא אז, ספרד.

נוסעים בקרוב, לשאוף קצת אוויר זוגי. משאירים ילד עם הסבים שלו אצלינו בבית כי אצלם לא בטוח. הם יותר בטווח האש מאיתנו. וגם זה מערער אותי מאד אבל ברור שזה הדבר האחראי והנכון לעשות אבל אני מבועתת מעצם המחשבה שהחמים שלי יגורו בבית שלנו. תחושה מוזרה. אולי גם כי זו פעם ראשונה ואני לא יודעת איך זה באמת יהיה בסוף. ברור לי שאם אני רוצה לנסוע זה הפתרון היחיד האפשרי.

משום מה המלחמה עצמה פחות מפחידה אותי מהזוטות. אני קצת מבועתת מחוסר הרגישות שלי אבל אני מנסה להיות כנה.אולי אני בוחרת לא לגעת בפחדים האמיתיים שבאמת ראויים להיקרא פחדים.