המקום של ג'וליאנה

להיות בתוך מצב שהוא כמו קלישאה אחת גדולה של פעם. החיילים חזרו להיות כמו בכרטיסי הברכה של שנות ה 60 מעוטרים בנצנצים וכותל . מתים כמו פעם  והרטרו הנוראי הזה מתלבש לא טוב על חיים חדשים ועל זה שהתרגלנו לראות את "האחר" ולהכיר בסבלו של "האחר" ושוב אנחנו סובלים כמו פעם. רועדים כמו עכברים בצל האזעקה ואז מתחילות הצעקות. הכאב מוביל לצעקות ולאלימות שמקורה דווקא בתחושת חוסר האונים המתסכל הזה. ופתאום לא ברור מה נכון ופתאום הצבא הוא אלוהים כי הצבא הוא זה שיציל אותנו מהמצב הלא נורמלי הזה, שום דבר אחר לא. ואז בא הבכי והתמונות. הרבה יותר תמונות בחאקי של צעירים לנצח וכולם בנים של , גיסים של, בני דודים של ואולי מי יודע אולי בכלל אני מכירה באופן אישי מישהו?  והאחר? נעלם מתאדה, הופך לערימת פיקסלים. אין אחר.ואם מישהו מעז להזכיר את האחר הוא הופך בעצמו לסוג של אחר שכדאי להוקיע. בואו חברים יש לינץ'.

כולם חרדים ועצבנים ועצובים ושולחים אגרוף לאוויר כמו תינוק מתוסכל שהושאר בעריסה שבועיים בכי זועם. רק אל תגעו לנו בחיים.

ועוד שמונה שנים הטירוף הזה יגיע ביתר שאת לפתחינו. כשהתותחים רועמים המוזות מדברות גבוהה גבוהה ומתות כל פעם עוד קצת.

יש יותר מדי מוות באוויר הפחד מהמוות זה בעצם מה שמאחד אותנו במין אחדות כזאת שתתפוגג לאט כשיהיה יותר טוב או כשמישהו יעז לפורר קצת את האחדות הזאת.

רוצה להפסיק לספור גוויות, רוצה להפסיק לבדוק בחדשות "כמה כמה"  רוצה נורמליות, רוצה לשמוח בלי להרגיש אשמה על כך, רוצה לחלום על שלום ולא על הפסקת אש. רוצה טלויזיה שלא מורכבת רק מחדשות.

כשהייתי בת שמונה הייתה מלחמת לבנון הראשונה. לא דיברו איתי ולא סיפרו לי כלום. הייתי בעורף הרגוע יחסית ובכל זאת כתבתי סיפור על חייל שנהרג ונלחם ברחובות מלאים בדם וגופות. כך מספרת לי אימא שלי. לבן שלי כבר הייתה אזעקה, הוא כבר יודע שבצבא יש סכנה שימות. הוא לא רוצה להיות חייל בכלל.

ילדים בני שמונה צריכים לחשוב על דברים אחרים.