המקום של ג'וליאנה

לא היה שבוע כל כך מוצלח. היה שבוע בו הרגשתי לנקודה של אפס סוללה.  היו לי גם כמה נקודות אור כמו מפגש מאד מהנה במועדון הקריאה שלי (וזאת על אף שלא הצלחתי לקרוא את הספר), מרתון של סדרות טלוויזיה בשישישבת והנאה מהאוויר הצח של אחרי הגשם.

אני נמצאת בפרדוקס עם עצמי, יש משהו טיפולי במבנה האישיות שלי שהוביל אותי לעבודה בה אני נדרשת הרבה להקשיב והרבה לתת מעצמי. אני אוהבת את הנתינה הזאת ורוב הפעמים היא עושה לי טוב אבל הדעתי לנקודה של קושי אמיתי סביב אותה נתינה.אני מוצאת את עצמי נתקלת יותר ויותר במצבים בהם אני נדרשת לשים גבולות, אני נתקלת במצבים בהם אנשים הופכים לסוג של עלוקות רגשיות ומתלבשים על הנתינה הזאת במינון מוגזם והבעיה היא שלא תמיד אני מצליחה לעצור את הדינמיקה הזאת בזמן ואז אני מוצאת את עצמי על הקצה על סף התמוטטות ואז אי כבר לא מסוגלת להביע את הצרכים שלי בצורה מדויקת ובצורה שתוביל לשיתוף פעולה של הצד השני.ואז אני ממש רוצה להיות חולה כי זה הדבר היחיד שישחרר אותי מזה.

ביום שישי הוזמנתי לסיור שעושה חברה. רציתי ללכת לסיור הזה אבל הרגשתי שהגוף שלי מותש ואיכזבתי אותה, לא בלי רגשי אשמה אבל באמת שלא יכולתי להוסיף גם את הסיור לשבוע התובעני והטובעני שהיה לי.נשארתי בבית ונחתי המון והמצברים שלי התמלאו. 

אני לומדת וזה מה שמנחם אותי בסיפור הזה. למשל כשאני מגיעה לעבודה אני צריכה רבע שעה להתארגן לפני שאני מקבלת קהל וכשאני אומרת להם את זה בכבוד הם מבינים שאני לא מוחקת אותם משדה הראייה שלי . כשהם ממהרים אני מוכנה לחרוג מכלל רבע שעה למענם אבל הם בגדול מבינים את הצורך שלי.

נן אוהב לצפות ב"מפלצות קטנות" זו לא סדרה לגילו אבל מצאנו את עצמינו מדברים על דברים מתוך הסדרה כמו נושא הגבולות. הוא אמר שהוא שמח שאני שמה לו גבולות וזה היה משפט מפתח. 

יש מצב שזה נכון גם למבוגרים.