כשנן התחיל ללכת לבית הספר הייתי מלאת התפעלות מבית הספר ומהמורות. כל מסיבה מילאה אותי התרגשות. כל טקס כולל המנון בית הספר מילא אותי דמעות והפך אותי לפפראצי לעת מצוא ואז הגיע נן לגיל 9 הנורא וכצפוי התחיל לתעב את בית הספר ואז נזכרתי שאצלי זה לא היה שונה. היו לי מורות מעצבנות שאשכרה דרשו ממני ללמוד(!), להכין שיעורי בית(!!!) ולהקשיב בכיתה(!!!) ואני, מה לי ולכל אלה? החומר בכיתה לא עניין אותי כהוא זה ואני זוכרת אותו כסוג של זמזום שהפריע לי בדברים החשובים באמת: ציור מלכת היופי לצד חנה המנוזלת שישבה לידי וניסתה לחקות אותי רק שלה יצאה מלכת הגועל, קריאה ותהייה למה אני פה.
הפתעה, גם הבן שלי לא אוהב ללמוד, כלומר הוא אוהב ללמוד ובזכות תכניות החינוכית והספרים שהוא קורא הוא יודע המון, הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילו אבל לשבת בכיתה ולהקשיב למורה כשיש לו ספר מעניין הבתיק לקריאת בוקר או משחק חדש להמציא או ציור של מלחמת הכוכבים, זה לא!
המורות של היום יותר ליברליות מהמורות של פעם. מרביתן קלטו שהוא חכם,חלקן לא סובלות אותו כי הוא מתקן להן את העברית(קצת קשה שלא להבין אותו) וחלקן מקסימות באמת ואפילו נותנות לו למנף את כישוריו.
מה בכל זאת אני שונאת בבית הספר?
כשאני הייתי ילדה הלימודים שלי היו בעיה שלי, אני ניהלתי את עניין שיעורי הבית (פחחח, ניהלתי. אחד הכשלונות המפוארים), אני קיבלתי את ציוני הנמוכים ואמי נקראה לבית הספר באסיפות ההורים כדי לשמוע כמה אני פוטנציאל לא ממומש.
אמי היקרה דפקה את הראש בקיר כמה פעמים אחרי אסיפת ההורים אבל בגדול זבש"י
אנחנו לעומת זאת עם המערכת הבית ספרית הממוחשבת דופקים את הראש בקיר על בסיס יומיומי: 1. הילד לא הביא X,Y,Z לא הכין שיעורים,קורא בכיתה במקום ללמוד. המחברות שלו הן סוג של קטסטרופה והמושג שלו לגבי סידור תיק הוא דחיסה של כל הספרים והמחברות, הכול כולל הכול.
2. כל משימה שהילד מקבל, גדולה כקטנה מקבלת את האימייל שלה ואז אנחנו (אנחנו!) צריכים לפתוח יומן כדי לראות מתי דוחסים את ההתכוננות למבחן הענק במתמטיקה , מי יתכונן איתו ומתי ואז לקבל צעקות וויכוחים כי הוא לא מאמין בלפרוש את ההתכוננות אלא בזבנג וגמרנו.
ואיפה עבודת הסיכום במולדת ששום ילד לא מסוגל לעשות אותה ללא עזרת מורא והמשחק בגיאומטריה שהופך אותנו למיני בתיה עוזיאל בעוד הילד עומד ומתבונן בנו בשעמום ומחכה שנשחרר אותו לעיסוקיו.
3. ואז יומיים לפני ההגשה (כולנו דחיינים) מתחילה קבוצת הוואטסאפ של ההורים לרעוש ולגעוש. חמישים אחוז קיטורים חמישים אחוז שאלות הבנה כי אחד הבין את המשימה כך ואילו אחרת הבינה אחרת. יש גם את אלה שמבקשים צילומי מחברות ואז אמא של אחת הילדות (תמיד מדובר בילדה) שולחת צילומי מחברת מדוגמת ומעוררת קנאה. אם לא הייתי יודעת שכל מחברת של בן היא כאוס מוחלט הייתי מתחילה לדאוג. ואני עוד מתחילה לדאוג שלא הבנתי נכון את המשימה כי אמא של יעל הבינה אותה אחרת ויעל היא זו עם המחברת המדוגמת.
4. תגידו לי שאנחנו אלה שמקלקלים את הילדים. שלוקחים על עצמינו את האחריות שלהם אבל בפועל רוב המשימות שהם מקבלים יאות למהנדסי גרעין ולא לפרחחים מכיתה ד'. כל הורה שאי פעם שחרר לילדו את האחריות התחרט על כך.
מחכה לחופש הגדול יותר מהבן שלי. מה זה לשבור את הראש איפה יהיה ולאיזו קייטנה לרשום אותו לעומת שרשרת המשימות השטנית הזאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
