המקום של ג'וליאנה

אז איך חוזרים לכתוב?

לא, ברצינות אני שואלת. אני מתגעגעת ליד הזאת שרצה על המקלדת (אופסי, קלישאה) ועל הספונטניות הגועשת והנהדרת הזאת שבכתיבה ועל היכולת לשתף את כולם בחיים שלי ועל היכולת לתאר ואני מרגישה מאד רחוקה מהמקום הזה עכשיו.

אבל הכתיבה קורצת לי מרחוק ואני רוצה שוב לפנות לה את הזמן שמגיע לה. שמגיע לי.

אני לא רוצה שהכתיבה תצטרף לרשימה הלא נגמרת של דברים שאני הרבה זמן רוצה לעשות ולא עושה (היוש, יוגה!)

אבל באמת, זמן זה משאב נדיר כרגע . ממש נדיר בעיקר כי כוחות הנפש שלי מושקעים בעבודה. לא שזה רע, כן? אני מאד נהנית להיות במקום הזה בו צריכים ומעריכים וסומכים ואני שמחה להיות במרכז הבמה ולהפעיל את ההומור שלי על הכיתות בהצלחות משתנות אבל כשחוזרים שלוש פעמים בשבוע אחרי 10 שעות עבודה ו4 הדרכות ביום מטורף אחד.  אז הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לזחול למיטה.

אני אחרי שבוע פסיכי לגמרי. אני גרמתי לזה שיהיה פסיכי לגמרי בכך שדחסתי את הלו"ז שלי בלי חשבון ולהפתעתי הצלחתי להדריך ואפילו לעשות את זה בהתלהבות אבל המחיר של זה הוא תחושה של חולשה וצורך עז לנוח.

אבל אני לא מצליחה למצוא את המנוחה שנוחה לי. לקחתי יום חופש ובסוף עשיתי בו קניות במקום לנוח ויצאתי ממנו מותשת יותר משהייתי. הגוף שלי דורש שאאט את הקצב ואני מרגישה שלא נוח לי יותר באיטיות גם כשאני צריכה אותה.

אז זה בעצם הסיפור ואני צריכה סבלנות כדי להתאזן.

אה, ולא להתבכיין על זה כי כשאני עייפה אני מתבכיינת.

וזה בלי קשר לדקירות, לאסונות, להתאבדויות ולכל הילדים שהחיים שלהם קיבלו כיוון הרסני. זה מפחיד אותי ברמה עוצרת נשימה.