המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה שקורה קסם כשאני מצליחה למצוא את הערוץ הנכון לתקשר עם הכיתה שאני מדריכה והיום זה קרה. שיתוף פעולה מופתי, התקדמות נהדרת וזה בשיעור ערב.

הגעתי מבעבעת מאושר כמו שמפנייה וזה אחרי יום של שלוש הדרכות ברצף שהסתיים בשבע בערב.

כנראה שאני במקום הנכון.

הגעתי לאמצע השבוע ואחד הימים הכי ארוכים מאחורי (11 וחצי שעות עבודה, שברתי את השיא של עצמי) אבל:

 בזכות היום הארוך ישנתי אצל הסבים שלי שגרים בירושלים. הם חיכו לזה בקוצר רוח והתכוננו יפה לקראתי. ישנתי במיטה מרופדת מכוסה בשמיכה שהתכסיתי בה בגיל 7 והיה לי חמים ונעים. בערב ישבנו בנינוחות וקישקשנו וסוף סוף לא הייתי צריכה למהר .  הרגשתי עטופה ואהובה ושוב כל כך מאושרת על המתנה האדירה הזאת להיות נכדה בגילי.

הבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר נינוחה, גם כן קונספט שזר לי. אז הטירוף של הדרכה מאוחרת הביא לי גם מתנה גדולה.

אני מקבלת המון תמיכה מהקולגות שלי בעבודה. בחרתי להפיץ את לוח ההדרכות שלי לכולן כדי להשאיר אותן בתמונה והן הרבה יותא אמפטיות לעייפות שלי או לצורך לצאת מוקדם בימים ללא הדרכות  או לקחת הפסקה לפני רצף הדרכות. ואני מרגישה את הגב שלהן. 

היום יצאתי מוקדם וקניתי נעליים חדשות. הטריגר הייתה נעל שהתפרקה לי. הנעליים החדשות צהובות כמו שרציתי והולכות נהדר עם הג'ינס.

הדרכתי קבוצה מקסימה של מורים עולים מצרפת שהיו רציניים ועבדו יפה למרות השעה. גם המרצה שלהן מאד פירגנה והודתה לי. 

ועוד יומיים נגמר השבוע שוב ואחר כך חנוכה. ההשלכות מבחינתי הן שבוע ללא הדרכות. 

ויש לי ספר חמוד של מייב בינצ'י לקרוא.

וגם תיק חדש שמאפשר לי לקחת את כל הבית איתי על הגב כמו שאני אוהבת.

לא היה שבוע כל כך מוצלח. היה שבוע בו הרגשתי לנקודה של אפס סוללה.  היו לי גם כמה נקודות אור כמו מפגש מאד מהנה במועדון הקריאה שלי (וזאת על אף שלא הצלחתי לקרוא את הספר), מרתון של סדרות טלוויזיה בשישישבת והנאה מהאוויר הצח של אחרי הגשם.

אני נמצאת בפרדוקס עם עצמי, יש משהו טיפולי במבנה האישיות שלי שהוביל אותי לעבודה בה אני נדרשת הרבה להקשיב והרבה לתת מעצמי. אני אוהבת את הנתינה הזאת ורוב הפעמים היא עושה לי טוב אבל הדעתי לנקודה של קושי אמיתי סביב אותה נתינה.אני מוצאת את עצמי נתקלת יותר ויותר במצבים בהם אני נדרשת לשים גבולות, אני נתקלת במצבים בהם אנשים הופכים לסוג של עלוקות רגשיות ומתלבשים על הנתינה הזאת במינון מוגזם והבעיה היא שלא תמיד אני מצליחה לעצור את הדינמיקה הזאת בזמן ואז אני מוצאת את עצמי על הקצה על סף התמוטטות ואז אי כבר לא מסוגלת להביע את הצרכים שלי בצורה מדויקת ובצורה שתוביל לשיתוף פעולה של הצד השני.ואז אני ממש רוצה להיות חולה כי זה הדבר היחיד שישחרר אותי מזה.

ביום שישי הוזמנתי לסיור שעושה חברה. רציתי ללכת לסיור הזה אבל הרגשתי שהגוף שלי מותש ואיכזבתי אותה, לא בלי רגשי אשמה אבל באמת שלא יכולתי להוסיף גם את הסיור לשבוע התובעני והטובעני שהיה לי.נשארתי בבית ונחתי המון והמצברים שלי התמלאו. 

אני לומדת וזה מה שמנחם אותי בסיפור הזה. למשל כשאני מגיעה לעבודה אני צריכה רבע שעה להתארגן לפני שאני מקבלת קהל וכשאני אומרת להם את זה בכבוד הם מבינים שאני לא מוחקת אותם משדה הראייה שלי . כשהם ממהרים אני מוכנה לחרוג מכלל רבע שעה למענם אבל הם בגדול מבינים את הצורך שלי.

נן אוהב לצפות ב"מפלצות קטנות" זו לא סדרה לגילו אבל מצאנו את עצמינו מדברים על דברים מתוך הסדרה כמו נושא הגבולות. הוא אמר שהוא שמח שאני שמה לו גבולות וזה היה משפט מפתח. 

יש מצב שזה נכון גם למבוגרים.