המקום של ג'וליאנה

אחרי שהרמתי כוסית מטפורית לשמונה שנים פה בישראבלוג אני קוראת אצל עדה שהמקום בסכנת סגירה. אני  מבוהלת מעצם הרעיון שמקום שליווה אותי תקופה רצינית בחיים כבר לא יהיה.

אני מרגישה שקיבלתי המון מהמקום שהיה פעם רק חלל קטן בשבילי במרחב הציבורי, נייר לבן לשפוך בתוכו חלקים ממני. הכרתי לא מעט אנשים שם באותו חלל שחלקם הפכו למשמעותיים מאד בשבילי ומבהיל אותי לחשוב שהמקום הספציפי הזה לא יהיה . ברור לי שיהיו אפשרויות אחרות ומקומות אחרים. בעבר ניסיתי לכתוב במקומות אחרים אבל זה לא היה זה. משהו  בסביבה של ישראבלוג גרם לי לשמור אמונים לפלטפורמה הספציפית הזאת. זה קצת דומה לדירה שגרים בה ומתחילים להכיר את הסביבה, השכנים, המכולת ואז המחשבה לעבור דירה ולא להכיר אף אחד ולאט לאט לרופף קשרים עם אנשים שהיו פעם חלק כל כך מהותי וחזק מהחיים שלי בגלל שזה דרכו של עולם. כשאת לא מתראה עם אנשים בתדירות גבוהה הקשר לאט לאט מאבד מעוצמתו.

אז זו תחושה פסיכולוגית קשה בעיקר כשזה נכפה עליך בשל הנסיבות ולא מבחירה.

גם המחשבה על הטקסטים הרבים שעד כה לא גיביתי אבל הייתה אצלי ידיעה כוזבת שהם תמיד יישארו.מפחידה אותי המחשבה שהם יאבדו.

ואני מקווה שיימצא פתרון שישאיר אותנו כאן.

מריאט היקרה והמופלאה אני איתך. את עשית ועושה עבודה נהדרת פה ואת נמנית עם הכותבים  והמוכשרים והנפלאים שכותבים את נשמתם פה כבר שנים והיכרותי איתך היא זכיה אמיתית בשבילי. אני שולחת לך הרבה אהבה וכוח ומקווה שאולי משהו במצב העגום הזה ישתנה.

הבלוג שלי בן 8. 8 שנים (!!!) כשהתחלתי נן היה בבטן ואני הייתי בתקופת התבגרות רצינית. כשאני חושבת על זה עשיתי דרך וגם כתבתי אותה וזה לא מעט. אני זוכרת שחששתי קצת לכתוב וחששתי לחשוף ובשלב מסוים לא חששתי כי הכתיבה שלי פה היא הצדדים בחיים שלי שאני שמחה שרואים.  החיים שלי מאד השתנו מאז ודווקא בשנה האחרונה אני מרגישה שהמושכות בידיים שלי ואיתן כובד האחריות אבל אני כבר לא מבוהלת מזה . אני מרגישה מופתעת מעצם זה שהצלחתי לכתוב ברצף ולא להחסיר ולו חודש אחד גם כשהכתיבה הלכה ממש בקושי. ועכשיו הכתיבה שלי מקבלת כל מיני כיוונים והופכת לחוויה מעניינת ומעיקה בו זמנית מעיקה בעיקר כי אני לא מצליחה להתמסר כמו שהייתי רוצה אבל הכול הרי עניין של סדר עדיפויות והחיים הם מירוץ ואני במירוץ להיות יותר טובה בהמון דברים.למשל באימהות. וזה קשה כי האימהות היא גם אחריות והיא גם לעשות את הדברים הנכונים גם אם הם מכבידים ומעיקים. ואני לא טובה בלקחת את הדברים בקלות. אני למדתי לא להתמוטט מזה אבל להגיד שאני לוקחת את החיים בקלות זה עוד לא.

שלא תטעו,החיים שלי ממש ממש בסדר והם נראים כמו שאני רוצה שהם ייראו (להפתעתי) ולאחרונה כל מיני דברים מתחדשים, קשרים עם חברים, קריאה, כתיבה וגם היכולת שלי להקשיב משתפרת מאד. אני גם נהנית ממה שאני רוצה ונהנית להיות משמעותית ולפעמים כשיש חופש אני קצת נדהמת וקצת לא יודעת מה לעשות איתו כי התרגלתי לעומס ופתאום לשבת ולראות שעות טלויזיה לא עושה לי את זה כמו פעם. השעות שלי משתנות, בערב אני עייפה והשכם בבוקר רעננה וקצת מוקסמת מהבוקר.

ומאד צריכים אותי ואני רציתי את זה וטוב לי להיות שם.

והבלוג שלי הפך להיות המקום שאני מבקרת בו מדי פעם ככה, להגיד שלום. יש לי מה להגיד ואין לי זמן להגיד את זה.

רק רציתי להגיד שאני פה ולהריםם כוסית לעוד 8 שנים טובות של כתיבה מכל מיני סוגים שלפעמים תהיה מעניינת ולפעמים תהיה משחקית ולפעמים תהיה סוג של תרגיל.

אוהבת הבלוג ורוצה להמשיך איתו. אוהבת אתכם שמגיבים לי ומעודדים ולפעמים מעוררים דיון ובכל מקרה עצם זה שהכתיבה שלי גורמת למישהו להתייחס אליה זה משהו נפלא מבחינתי.

יש משהו יפה בלעשות רשימות חסרות תכלית, תיאוריות, אם תרצו. משהו בסגנון ספר הכרית של סיי שונגון שמחבר כמו ציור עדין את הדברים שעושים לנו משהו. מניעים רגש, מזכירים, מפעילים חושים שונים.  יש כל כך הרבה דרכים להגיד דברים, לקשר בין חומרי חיים שונים ובעיקר להתבונן דרך פסיפס של מילים.

מרית בן ישראל כתבה:

"רשימות זה לא רגשני. זה פורמליסטי, תיעודי, קונספטואלי. (הקדימה את זמנה, כבר אמרתי?). שגעון הרשימות של סיי שונגון הוא מעין פריוויו, זרע מהעתיד. זה מה שהקסים את פיטר גרינאווי, אני בטוחה: המתח בין היובש לפיוט. הניגודים כמו תמיד, יותר קרובים זה לזה מכל מה שבאמצע."

 מרית בן ישראל על סיי שונגון 

ואני חושבת על הרשימה שלי:

דברים קלילים:

כר דשא רחב וריק

נעילת סנדלים בתחילת הקיץ

פריחת הדרים

ישיבה על ספסל מתחת לעץ

ריקוד קפואירה

שיר שעושה חשק לקפץ

ליטוף שיער קצוץ

נשיקה ספונטנית מילד

הרגע הזה בו נשארים לבד אחרי מסיבה מוצלחת שהתכוננת לקראתה.

סלט קצוץ דק דק עם נענע

חולצה מבד קרפ שקוף

ריח של ים

צחוק מפתיע

המראה בטיסה

ילדים לא שלי שאני מחבבת למרות שאני לא חייבת.

קציפת תות

שמלות

ציפיה לאירוע נחמד שצפוי להתרחש.

פרחים בשיער

חמניות

אנשים מסקרנים

כתיבה זורמת

ליטוף קל, נוגע לא נוגע

לשמוע את אהובי שר במקלחת

מעתיקה את שמות הרשימות של סיי שונגון שמרית בן ישראל תרגמה כי יש לי הרגשה שאכתוב עוד הרבה רשימות כאלה.

והרי כמה כותרות של רשימות ששורבטו תוך כדי קריאה: דברים מדכדכים, דברים מתועבים, דברים שמאיצים את הלמות הלב, דברים שמעוררים זכרונות טובים, דברים לא יאים, נושאים פיוטיים, דברים שאינם ניתנים להשוואה, דברים נהדרים, דברים מעצבנים, דברים מביכים (למשל: "הורים שבטוחים שילדם המכוער הוא מקסים, מלטפים אותו וחוזרים על מה שאמר כשהם מחקים את קולו"), דברים מפתיעים ומטרידים (למשל: "מרכבה הפוכה. נדמה לך שחפץ כל כך יציב וגמלוני יעמוד תמיד על אופניו, וזה כמו בחלום – מתמיה וחסר פשר.") דברים שמפסידים כשמציירים אותם, דברים שמרוויחים כשמציירים אותם, דברים שנותנים תחושה חמה, דברים יומרניים (למשל: "שיעול"), דברים שאיבדו מכוחם, דברים נפלאים בצורה יוצאת דופן, דברים מקסימים (למשל: "ילד ששערו נגזז בתספורת של נזירה [עד הכתפיים] מתבונן במשהו. שערו נופל על עיניו ובמקום להסיט אותו באצבעותיו הוא מטה את ראשו.") דברים שגורמים לתחושת ניקיון, דברים שגורמים לתחושת לכלוך, דברים מסואבים (למשל – "צִדהּ האחורי של ריקמה, פנים אוזן של חתול, חושך במקום שהוא לא בהכרח נקי, על פי התחושה.") דברים רחוקים אף שהם קרובים, דברים קרובים אף שהם רחוקים, דברים שצריכים להיות רחבים, דברים שצריכים להיות קצרים, דברים שנופלים מהשמיים, אנשים שכנראה סובלים, אנשים שנראים מרוצים מעצמם,

רוצה לבחון כיווני כתיבה קצת שונים ודווקא עכשיו חוזרת לי ההנאה מכתיבה שהמחויבות לכתוב האפילה עליה לאחרונה. דווקא הקטע של הרשימות נשמע לי טוב כי הוא מצומצם וקל להתחייב אליו אבל הוא יכול להוביל אותי למקומות מעניינים.