שבוע הספר התרוקן אצלי מהמשמעות השמחה שהייתה בו. הוא הפך להיות עוד אירוע בים של אירועי סוף השנה. המדפים שלי מתפקעים מספרים שאת חלקם לא קראתי.לא הלכנו לדוכנים למרות שהם נמצאים מול הבית שלנו. לא התחשק לי להידחק ולא היה לנו אחר הצהריים פנוי.
חשבתי לקחת את נולי בחגיגיות גדולה לחנות ספרים ושנבחר לו ספר אבל ספר זה לא משהו חגיגי בעיניו. אני מביאה לו ספרים מהספרייה והסבתות קונות לו ספרים בכמויות.
אולי אנחנו צריכים לשמוח שבשבילנו ספרים הם עניין יומיומי.
אחת השמחות הגדולות שלנו בנסיעות לספרד היא להיכנס לחנויות ספרים. למעשה בזכות הרכישות שלנו שם אני מגלה כמה טוליו אוהב לקרוא. רק שהוא מעדיף לקרוא בספרדית. אנחנו בוחרים יחד ספרי ילדים לנולי כדי שטוליו יקריא לו בספרדית.
בשבילי קריאה זוגית או קריאה משותפת היא סימן לאינטימיות גדולה. הסבים שלי לימדו אותי את זה בכל אותן שבתות בהם כל אחד היה שקוע בספר שלו ומדי פעם הראש מורם עם חיוך, כאשר היה קטע מצחיק או חשוב הם נהנים להקריא אותו אחד לשני.
האינטימיות הזאת קצת בלבלה אותי. אני זוכרת את עצמי כילדה מסוגלת לקרוא ליד חברה שבאה אלי וזו פעילות שכיום נשמעת לי א-סוציאלית לחלוטין אבל אז נראתה לי מאד לגיטימית.
טוליו מתקשה לקרוא לידי. זה יכול להיות מתסכל בטיסות ארוכות לראות שהוא משתעמם לו בעוד אני שקועה בספר. בעצם לא כל כך שקועה כי הידיעה שיש משהו לא לגיטימי בקריאה הזאת שוברת לי את הרצף.
לפני השינה נולי ואני מבקרים את אמיל בקטהולט אשר במחוז לונברגה בשבדיה. אמיל הבלונדיני עם רעיונותיו הממזריים ויכולת ההמצאה הבלתי נגמרת שלו מקסים אותנו. אסטריד לינדגרן בהחלט הבינה איך עובד ראש של ילד.
זה הספר בהמשכים הראשון של נולי. השפה לא תמיד פשוטה אבל קולחת וחיננית (התרגום החדש נפלא)
והעיקר, שנינו מרותקים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
