המקום של ג'וליאנה

הילדים שלכם משתפים אתכם? הילד שלי הוא בונקר רציני וכבר חשבתי שהפתרון הכי קל יהיה להצמיד אליו מכשיר ציתות כי אני מתה מסקרנות לדעת איך עובר עליו היום. אבל עולמו, עולם של ילד בן שש סגור בפני.

איתרע מזלו של הילד שלי ויש לו אמא ספרנית. ספרניות ניחנו בתכונה של בלשות שלא לומר חטטנות יסודית. וכאן באה לעזרתי הטכנולוגיה : אני פותחת את המערכת הממוחשבת שבית הספר בטובו העניק לי גישה אליה ואני יודעת שהילד למד באותו יום מקצוע מסויים. ואז אני שואלת את נן: "מה זה מפתח הלב?" או  "איך היה עם המורה איילת"? ונן פוקח זוג עיניים תמימות ותוהה: "אמא, איך ידעת?" ואני עונה לו שהמחשב גילה לי. החצופון אמר לי: "אז תשאלי את המחשב, מה את רוצה ממני?". המערכת עוזרת לי להיות אמא מאורגנת כמו שמעולם לא הייתי כתלמידה ולדעת אם יש שיעורי בית בכל יום. (כן, זו אחריות של הילד אבל בכיתה א', אחריות של הילד מיי אס ).

יש לי גם מודיע, שלא בטובתו של נן, החבר שלו הוא פטפטן רציני וכבר עשיתי עם אמא שלו הסכמי הסגרה.

והיום נן בא אוחז בפתק. בבפתק היה כתוב: יום 6 בצורים מחר. ואני שאלתי את נן מה יש מחר ביום שישי בצהריים? מסתבר שנן והחבר שלו התפרחחו בצהרון (אן כמו שנן אמר: "עשינו מעשה רע כלשהו והיה אסור לנו לשחק כדורגל" ) והחבר שלו יזם משחק כדורגל מחר בצהריים בגן המשחקים.

יפה לי שאני יודעת לפענח פתקים שנכתבו ע"י ילד בכיתה א'.

טוליו ואני התחלנו לנקוט בשיטת הסופר נני וכל אחד אמור לספר משהו על יומו. הבעיה היא שלך תגרד פרט מעניין מהשגרה המשמימה? מסתבר שזה אפשרי וזה אתגר.

התחלנו גם בטקס חידוד העפרונות כחלק מארגון הקלמר. אני כל כך נהנית מהטקסים האלה. כאילו הם תיקון לכיתה א' שלי שהייתה , איך לומר זאת בעדינות טראומתית.

נן בכיתה א'!

מגיעים לבית הספר ואני מחניקה בכי מביך שמדגדג לי בגרון. נן רץ קדימה מלא התרגשות ומחזיק ביד סוכריית טופי שקיבל בשער ביה"ס.שומר החוק הקטן חושב שאולי יהיה לו אסור לאכול אותה בבית הספר ואני אומרת לו שהיום מותר.

התינוק שלי בכיתה א' ופתאום הוא נראה כל כך בוגר ליד השולחן. הוא והחבר שלו מצחקקים מאחורי הקלסרים . מסביב עומדים הורי הפפרצי ומתקתקים צילומים. גם אני אם פפרצי גאה. כיתה זעירה בה יושבים גיבורי היום הקטנים-גדולים מוקפים בהורים ובמורה שנבלעת ביניהם. אני מספיקה לרמוז למפוזר מכפר אזר שלי שעדיף שיכניס את הכובע לתיק.שלא ילך לאיבוד. הוא כמובן מאבד אותו בתוך התיק ומגיע לטקס גלוי ראש.

וכולנו רוצים עוד קצת מהם, לשמר את רגע המעבר הכל כך מרגש הזה, לחבק אותם עוד קצת, לגנוב פה ושם נשיקה. אבל אז צריך ללכת, מסתבר שבחוסר התחשבות מוחלט מצד מערכת החינוך ההורים לא יכולים ללמוד בכיתה א' עם ילדיהם.

מחכים בחוץ לטקס, השיחות על החופש מתחלפות בשיחות על ההתרגשות הגדולה וברקימת תכניות לעתיד וכמובן ליקוט שביבי מידע, מה נכון יותר לעשות: לאסוף בצהריים או להשאיר בצהרון? מה עושים רוב ההורים? לאילו חוגים הם רשמו את הילדים?

ואז שורה של הורים עם מצלמות נעמדת, ילדי כיתה א' יוצאים לטקס. מנופפים ומצלמים אותם והם נראים פתאום כל כך זעירים כשהם בחבורה החמודה המנופפת בדגלים לבנים.

אמא אחת אומרת שעדיף לחכות להם למטה כדי לתפוס זווית צילום יותר טובה לטקס. מצלמת את הילד בטקס מתגרד מסנוור מהשמש. לקראת סוף הטקס כולנו מזיעים. רוב ההורים עומדים בצד כדי לפטפט וילדי כיתה ו' מכינים תכנית אמנותית לילדי כיתה א' שנראים כמחשבים את קיצם לאחור. ואז קמים לשירת הימנון  בית הספר(!!!) הילדים חוזרים לכיתות ואנחנו נאחזים בהם עוד קצת ונפרדים. הילד שלי מספיק להגיד לי שהוא אוהב אותי והלב גואה.

ועכשיו "כל עוד" מתנגן לי בלב כמו בכל שנה. השיר שהצליח ללכוד את מהות היום המיוחד הזה. יום שמח-עצוב.

(אחותי המקסימה זכרה שנן עולה לכיתה א' והתקשרה לאחל לו הצלחה. זה מאד ריגש אותי שזכרה כי כמה שאתמול היה יום מבולבל ולחוץ אצלי במקרה  היא שולחת ילד לכיתה א', ילד לחטיבת ביניים, ילד לישיבה תיכונית וילד לגן והיא עצמה חוזרת משבתון הישר לכיתה א' בתור מורה.)

שני פוסטים ביום, אל תתרגלו לזה... ; )

בעקבות הפוסט הקודם שעסק ב11 שנות קיום של ישראבלוג התחלתי לקרוא את עצמי בשנה הראשונה. הייתי אחרת ואני חייבת לציין שהרגשתי תסכול מסויים. היה לי מעניין לקרוא את עצמי. הייתי שנונה בהרבה וחדה והרגשתי שאז הייתי הרבה יותר אנרגטית למרות שחייתי חיים מתישים ביותר ולמרות שהייתי בהיריון.

האם האימהות הפכה אותי לדודה?

האם אני באופן לא מודע מצנזרת את עצמי?

איפה חוש ההומור שלי?

פעם גם הייתי מתייחסת הרבה יותר לחוויות התרבותיות שלי, לתכניות טלויזיה שצפיתי בהן, לספרים שקראתי, למוסיקה ששמעתי, לאקטואליה. היום אני מרגישה שהרבה פחות.זה לא שאני צורכת פחות תרבות. אני פחות כותבת עליה.

וכן, אני מגדלת ילד והחיים שלי הפכו בהרבה מובנים להיות ממוקדים בו ויש בזה משהו שקצת מפחיד אותי. זאת למרות שאני יכולה להגיד בפה מלא שאני מאפשרת לעצמי להתפתח אבל איכשהו זה השפיע על הכתיבה שלי.

פעם הייתי מתייחסת לזה הרבה יותר בהומור, (כן, שני מקרים)

היום שמעתי את הרעש והרגשתי ממש כאילו האישה הזאת חודרת באלימות לשינה שלי.התעצבנתי בשקט ואז טוליו התעורר ובלי למצמץ הזמין משטרה. אחרי כעשרים דקות הרעש פסק . המשטרה הגיעה מסתבר וכנראה הזיזה לה חלקית כי את שואב האבק לא שמענו. במקום זה שמענו צווחות אימה ואני פיתחתי פרנויה שהיא תזהה את האור אצלנו וישר תעלה על זה שאנחנו אלה שהזמינו משטרה. בקיצור ההשתוללות הברוטלית שלה נמשכה כרבע שעה ואני התכווצתי עם לב פועם. פסיכופטית.

בבוקר כשחשבתי בבהירות הבנתי שכנראה שאין לה מושג מי התקשר ושבכל מקרה זה הדבר היחיד שאפשר לעשות . מה פתאום שנבוא אליה לדירה בפיג'מות ונבקש ממנה בנימוס להפסיק זה פאקינג ארבע  בבוקר וחוץ מזה לא מדובר באדם שפוי.

במילים אחרות אני נשמעת כמו חמותי שמלחמות בשכנים הן נר לרגליה.

על הדרך נן שפעם קראו לו גריגורים ואחר כך ג'קו ראה את התמונה הראשונה שלו כתינוק. הוא שאל אותי מי זה ולמה יש לו אוזניים מוזרות.גם הוא השתנה קצת מאז.