אז מה בעצם השתנה בחייה של מימיקה האגדית מאז הפעם האחרונה שבה שמענו ממנה?

טוב, היא לא מצאה אהבת אמת. או אהבת שקר. או אהבת קבצן בתחנה המרכזית שמתחזה להיות נסיך חלומותייך בתמורה לסנדוויץ' ושלושים אגורות.

היא גם לא פגשה את ג'וני דפ.

והיא בהחלט לא גילתה את משמעות החיים,

אבל היא התחילה להתייחס לעצמה בגוף שלישי, שאילו הן חדשות משמחות במיוחד, בגלל ש. (ולא, אני לא מתכוונת להשלים את ה'בגלל ש' הזה. בגלל ש זה הככה החדש. למה את מכוערת? בגלל ש. למה הים כחול? בגלל ש. סתם, לא, בגלל שהוא משקף את השמים. אז למה הוא גם ירוק לפעמים? בגלל ש. והנה חזרתי להתייחס לעצמי בגוף ראשון. כי אני יורדת אל העם. כי אני חלק מהעם. כי אני בשביל העם. אבל לא באמת. אני בשביל עצמי. זה לא שלא אכפת לי מאחרים. אכפת לי, אבל פחות.)

אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני רוצה להיות בלרינה. פרימה בלרינה, אם אפשר. ואני רוצה להיות קלילה יותר מאוויר, ואני רוצה להתהלך על האצבעות שלי כאילו אני איזה יצור שמתהלך על הבוהנות שלו, ואני רוצה להיות אודט מאגם הברבורים, כי זה נורא נחמד לשמוע את מפצח האגוזים באיפוד, ולחשוב שאת יודעת לעשות פירואטים כשבעצם את נערה בעלת שרירים רופסים ומשמעת עצמית של רקון וסף כאב של רקון גם כן. (הכרתי פעם מישהו עם רקון מחמד. או שאולי זאת הייתה פוקהונטס? זה לא פייר שהיא ומולאן לא נחשבות נסיכות דיסני אמיתיות. אני עוד לא ראיתי את אורורה מצילה את סין כולה, או את הממלכה המוזרה והצבעונית יתר על המידה שהיא גרה בה. כמה ממלכות כאלה שיש בהן רק טירה ויערות כבר יש, לכל הרוחות?)

אז איפה היינו? (טוב, לא יודעת מה אתכם, אבל אני הייתי באתר בנייה, בוהה בשמיים הפסטורלים.) אה כן, קריירת המחול הקלאסי העתידית שלי.

חבל שנזכרתי בערך 15 שנה מאוחר מדי.

אבל זה לעולם לא מאוחר מדי לקחת פינצטה, ולהתחיל לתלוש שיערות מהרגל. יש לי עכשיו קרחת יער באמצע הרגל, ואני מעבירה עליה את היד כי זה חלק ונעים, וכי אני מרגישה מחוברת לחתיכת העור היפהפיה הזאת, כי בזיעת אפי דישנתי וחרשתי אותה, ועכשיו היא משקפת את פני הירח באגם. רגע, אני עדיין מדברת על הרגל שלי? לא יודעת. איזה מוזר זה, כשאני תולשת שיערות, יש להן חלק שקוף קטן כזה בקצה. זה נראה אכיל, אבל אני לא חושבת שזה באמת אכיל, כמו הנרות האלה על עוגת יום ההולדת בגן, שילדה אחת בשם מיכל אומרת לך שהם כן אכילים ובסוף מתברר שהם לא, ובסוף מתברר שהקאת על פינת הבובות והיצירה גם יחד.

אולי אני צריכה להתפשר על יוגה או משהו בסגנון. אני חושבת שכל עניין הקרמה הזה נורא מתאים לי. סתם, לא, אבל נורא מתאים לי גלגול נשמות. אולי בגלגול הבא אני אצא וונסה פאראדיס. או מישהי שיודעת לעשות גלגלון. או פרימה בלרינה.

אז מה בעצם עשיתי לאחרונה? לא, אני באמת שואלת, כי אין לי מושג. אני חושבת שכתבתי כמה שירים דכאוניים עד כדי כאב (טוב, אין בדיוק דבר כזה דכאוניים עד כדי אושר, אני מניחה.) המטיפים למיזנטרופיות וסוציופטיות כללית. אני חושבת שהראתי אותם לאמא שלי, והיא אמרה שהם יפים ושאלה אם אני שומרת את כל השירים האלה שאני כותבת.

לא, אמא. אני שורפת אותם ומעלה באוב. זה נותן פורקן ליצר הרע שבי. או שמא זה היצר המיני? כבר אי אפשר לדעת בימנו אנו. אני אומרת לכם, היום כבר אי אפשר לדעת בוודאות שום דבר. חוץ מהעובדה שe בחזקת אחד זה אפס. או שבעצם 1 בחזקת e זה אפס? אוקיי, כנראה גם את זה כבר אי אפשר לדעת בוודאות.

ואז הראתי את השירים שלי למורה לספרות, והיא אמרה שבשנייה שהיא קראה אותו היא הבינה את המסר, ורציתי להרביץ לה, כי אני נורא אוהבת להיות אמנית מיוסרת ובלתי מובנת בעולם של כאוס ותחליפי חמאה.

ואז באמת הלכתי לשרוף את השירים שלי. ובדרך נשרפה לי הנעל. מה אני אעשה עם הנעל השנייה עכשיו? אני יכולה לשרוף אותה לשם האיזון, אבל אני חושבת שהיא ניצלה בעקבות הגורל. אלוהים ייעד אותה למשימה נאצלה כלשהיא שאני, בת התמותה הפשוטה, לא יכולה אפילו להתיימר להבין. עזבו אותי מאלוהים. אני הולכת לשרוף את הנעל שלי. שכפכף אחר יחצה את ים סוף.

קיבלתי את המנילה שלי. צה"ל רוצה שאני אהיה סייעת לרופא שיניים. אני חושבת שמצאתי את ייעודי החדש- החזקת כל המכשירים הכסופים האלה שאף אחד לא מבין מה הם באמת עושים, אבל ניתן לגרום איתם כאב בכל כך הרבה דרכים שונות, שזה משהו.

אולי אני אלך להיות רקדן מצטיין במקום. למדתי שנתיים הורה פעם. תמיד הייתי הנערה היפה ששני הקאובויים רבים עליה בשיר הזה, נו, 'קטנה ג'ו'. נראה לי.

מנגד, אני גם יכולה להיות נהגת האמרים, עם הרישיון שטרם השגתי. למרות שאני דווקא בשיעור נהיגה 16, והמורה שלי דווקא החמיא לי, ואמר שבהתחלה הוא חשב שאני בחיים לא אלמד איך להתניע את המכונית, אבל הנה, אני יכולה. כנראה שאני ממש עילוי בתחום. או שפשוט הכנתי לי שליפים. (הילוך ראשון קודם, ואז להרים את בלם היד, אה, אחרי שהורדתי אותו, ולאותת. להסתכל קודם בעצם. ואז לאותת. וון וון! אני נוהגת!)

התחלתי לאסוף כדורי שיער. אני מוציאה את השיער שנשאר על המברשת (בין שני ליטרים של שערות לשלושה.) ומגלגלת אותו לכדור. או אליפסה. תלוי ברמת העקימות. ואז אני זורקת אותו על אח שלי ורואה אותו מתפתל ונחנק וממציא שהוא אלרגי לשיער. ילד טיפש ושקרן. כשהגנבתי לו את שיערות בית השחי שלי למנה חמה לא קרה לו כלום. זה כנראה פסיכולוגי.

החורף שיקר לי. הוא הבטיח רומנטיקה בשקל, ופוך ושוקו חם. בינתיים, כל מה שאני עושה זה להתעטף בשמיכת הפיקה המחוררת שלי, כי השתמשתי בפוך בתור מצנח פעם ועכשיו הוא מלא בענפים, ואני אוכלת קרלו וניל, כי נגמר החלב, ויש רק את זה עם הסידן, ואני שונאת את הטעם של סידן, זה כמו טעם של אלומיניום, והכי קרוב לרומנטיקה הוא הדיסק של שירי האהבה הגדולים ביותר של דיסני, שהורדתי באופן לא חוקי. תרמית אחת גדולה. ממתי רפלקטיון של מולאן זה שיר רומנטי? הוא רומנטי בערך כמו שהמורה שלי לתיאטרון תנועה היא רומנטית. (האמת, יכול להיות שהיא רומנטית. אין לי מושג מי היא. לא הייתי באף שיעור שלה השנה. החלטתי לא להכיר בקיומה. וגם לא בקיומה של ארגנטינה.)

אז יצא ששוב חיפשתי תכלית לחיי. ואז יצא שנזכרתי שיש לי בלוג, ושיש מאות אנשים המחכים למוצא פי. טוב, לפחות שניים.

בקיצור, לכל מי שחשב שהוא נפטר ממני (כן, אני בטוחה שכל מי שחזר הנה לבדוק אם עדכנתי או לא רצה במותי.) אני חוזרת, ובגדול!

אוקיי, אולי לא בגדול, כי סביר להניח שאני עדיין אעדכן פעם בחודשיים, אבל לפחות אני כאן. שזה נורא מעודד בגלל ש.