בסך הכל קרו שני דברים חשובים לאחרונה: יום ההולדת ה-18 שלי, וקניית מצפן בצורת שבלול שהוא גם (שימו לב, לא או או, אלא גם וגם!) זכוכית מגדלת.

וגם הייתה איזו מין מלחמה ברקע.

עכשיו אתם צריכים לרחם עליי כי (ואני יודעת שזה יהיה שוק בשבילכם) למרות הניחוח האירופי-תל-אביבי המתנשא שאני מפיצה סביבי באוויר, ולמרות הארומה המתוחכמת, אני למעשה תושבת דרום הארץ, שזה החלק הזה שנמצא בדרום. של הארץ. לכן אתם צריכים לרחם עליי, קודם כל כי אני גרה בדרום באופן כללי, ואחר כך כל בגלל שזורקים עלינו קאסמים וגראדים וקליפות של תפוזים (שפעם ידעתי לעשות מהן סוכריות. סתם לא, הגננת שלי ידעה, ובכלל לא היה לזה טעם של סוכריות. היה לזה סתם טעם של סוכר, אולי בגלל שכל מה שהיא עשתה זה לשפוך על הקליפות רבע טון סוכר. טון הוא יחידת מידה נהדרת, לטעמי האישי. מישהו יודע להכין סוכריות מקליפות הדר? או מסיליקון? אני לא בררנית.)

בתור תושבת הדרום הפיקחית והיפהפיה שהינני, היו בפני שתי אופציות- האחת, להתמודד עם המצב באצילות אצילית במיוחד שמאפיינת אנשים אצילים כמוני, לסייע לנזקקים, לעלות את מורל התושבים ולצחוק לפחד בפנים. חה חה! חה חה!

או שיכולתי לברוח כמו השפן הקטן רץ בבוקר אל הגן.

אז כמובן שבילתי את שלושת השבועות האחרונים במרכז, אצל הדודים שלי. כעיקרון אני יכולה לשקר לכם שלא היה להם שם מחשב או אינטרנט או טלוויזיה או מקרר, ואתם תאלצו להאמין לי כי אני ידועה בתור בן אדם אמין וכי אין לכם שום דרך אחרת להוכיח שאני מחרטטת כאילו אין מחר, ומחרתיים, וחזיות. אבל אני באמת לא רואה את הפואנטה. היה מחשב, היה מקרר, היה בת דודה בלתי נסבלת. אז למה בעצם לא עדכנתי? (אני מקווה שאתם לא באמת מחכים לתשובה שתבוא אחרי סימן השאלה הזה, כי הנה רמז מטרים- היא לא תבוא. אבל אין בעיה. תחכו. אתם יכולים לבזבז את הזמן שלכם כאוות נפשכם. מצידי תכינו סוכריות מנפט. לי יש דברים יותר חשובים לעשות. והנה, שוב שיקרתי, מי יוכיח אותי?)

עכשיו יש לכם את העונג הבלעדי (שהוא כל כך בלעדי עד שכל מי שיש לו גישה לאינטרנט יכול להנות ממנו גם כן.) לקרוא את כל חוויותי אשר חוויתי, צריחות שצרחתי נואשת כואבת, ולבכות איתי, לצחוק איתי, לעבור איתי את הרגעים הקשים ממש כאילו הייתם שם. רק שלא הייתם שם. הותרתם אותי לבדי במערכה, ועל זה אני לא אסלח לכם לעולם.

יומן מסע- (יו, תמיד רציתי לכתוב יומן מסע, אבל במקום אקזוטי כזה כמו הרי הקלימנג'רו או התחתה המרכזית הישנה בתל אביב, אבל חייבים להתחיל איפהשהוא. בעצם לא חייבים, אבל אני רוצה כבר יומן מסע ואמא אמרה שאין לי עתיד ושאני לעולם לא אגיע להרי הקלימנג'רו או לאוניברסיטה מכובדת, אז החלטתי להתפשר. כל החיים שלי הם פשרה אחת גדולה.)

יום ראשון המשהו למשהו, בשעה כלשהיא בבוקר, התעוררנו אחי הקטן ואני לצלילה של אזעקה. כלומר, אני התעוררתי, ראיתי את החולד הקטן והמטונף הזה ישן לי בחדר על מזרן שהוא גרר מהחדר שלו, מבלי שהוא בכלל ביקש רשות ערב קודם לכן, והחלטתי שאני לא מעירה אותו מתוך עיקרון. פעם הבאה שישן בחדר שלו. אני לא בית תמחוי.

יום ראשון המשהו לאותו משהו ממקודם, עוד אזעקה, הפעם גם דוב החורף הואיל בטובו להקיץ, והתחיל לרוץ כמו איזו חתולה מיוחמת (שימו לב לדימויים המרנינים מעולם החי. אח, הלוואי שהייתי אנטילופה. יש לה חיים מדהימים ממש.) לכיוון המקלט, שנמצא מחוץ לבית, כמו גרנו ביפן של ימי הביינים (והנה עזבנו את עולם דימויי עולם החי, ועברנו לעולם דימויי עולם העולם.), אם היו מקלטים ביפן של ימי הביינים. אני לא חושבת שהיו, אחרת הם לא היו הופכים למוטציות כאלה בעקבות פצצת האטום. אבל רגע, זה לא היה בימי הביינים. ורגע, מקלטים בכלל עמידים בפני פצצת אטום? אומג, כולנו עומדים למות! איפה הייתי? אה, אח שלי רץ ונפל במדרגות, ואני צחקתי, מה שלא הרגיע את עצביו הרופפים מסיבה זו או אחרת. הוא התחיל לצרוח דברים שלא שמעתי בגלל האזעקה, ואחר כך לא שמעתי בגלל שזה לא ממש עניין אותי.

"מימיקה, מה את עושה?! למה את לא רצה למקלט? לא שמעת את האזעקה?"

"אה, זה. זה כבר אולד ניוס. היו שתיים בבוקר."

"מה?? (הערה חשובה- כעיקרון, אני מאוד מתנגדת למספר לא זוגי של סימני פיסוק, אני מאמינה שאו שמשתמשים בנק' אחת, או בשלוש. כנ"ל לגבי סימני קריאה ושאלה. אבל בגלל שאחי היקר הוא האנטגוניסט ביצירת האומנות המופלאה: "חייה של מימיקה: האישה והאגדה ובת הים הקטנה לעיתים" אני מרשה לעצמי להעניק לו משלב לשוני של אוטיסט. ואני גם מרשה לעצמי להגיד לכם שפעם שיכנעתי אותו ללבוש שמלה של אמא וצילמתי אותו.) למה לא הערת אותי?!"

"כי ישנת כמו מלאך. וכי בפעם הבאה שתישן בחדר שלי, הרעל שאני אחדיר לך לתוך המערכת יהיה כל כך חזק עד שלא תתעורר עוד לעולם." זו הייתה שורת מחץ כל כך נהדרת, עד שקצת התבאסתי שהיא נבלעה בצלילה של אזעקה שלישית.

עדיין אותו יום ראשון (יש לכם בעיה עם הקצב האיטי של יומן המסע שלי? לכו חפשו את עצמכם בהרי הקלימנג'רו. ) אבל לא אותה שעה (כי השעון לא עוצר בשביל אף אחד. הו, טרגדיה.)- צלצול טלפון. זו אמא. והיא נזכרה שיש לה שלושה ילדים או משהו כזה. והיא ביקשה שנארוז תיק לכמה ימים ונלך לרכבת, בדרכנו לנפוש אצל דודינו במרכז ומאחר והבית שלהם יותר יפה משלנו הסכמתי.

כנראה שלא הבנתי אותה נכונה, כי אני ידועה בתור מישהי נטולת הבנת הנשמע, הנקרא, הזולת, ושפת הצמחים. יכול להיות שכשאמא שלי אמרה "כמה ימים" היא בעצם התכוונה לשלושה שבועות, שגם הם, כעיקרון, "כמה ימים." עשרים ואחת ימים. עשרים ואחת ימים בבית יותר יפה משלי עם חמישה זוגות תחתונים. אני לא ממש רוצה להמשיך את הפסקה הזאת. אבל אם תלחצו עליי אני אמשיך. אף אחד לא לוחץ? לאף אחד לא אכפת? אתם פשוט חברה אטומה, זה מה שאתם. חברה ששכחה את הערכים האמיתיים שלה ועברה לסגוד לטכנולוגיה. אז מה אם אין לי חיבור USB, זה אומר שאני לא ראוייה לאהבה בעולם הזה? אם תחתכו אותי, אני לא אדמם?

יום לאחר מכן- (כי הרי זה ידוע שלרכבות לוקח בסביבות היום עד שבוע ורבע להגיע למחוז חפצן.) כבר היינו בבית היפה של קרובי משפחתנו היפים. (ממורמרת? אני? מה פתאום. אז עוד היו לי תחתונים נקיים.) כולם חייכנו אלינו, והביעו השתתפות כנה בצערנו, ואפו עבורנו עוגת קפה. איכס קפה. חכו, תנו להם יום-יומיים וזה יעבור, אל דאגה.

יום-יומיים לאחר מכן- רמיזות עדינות בדבר חזרה הביתה מכיוון בני המשפה היפים. ("אתם לא מתגעגעים?" "המצב מתחיל להירגע, לא?" "כדאי לכם לחזור ולבדוק, אולי מישהו פרץ לכם לבית." "לכו מכאן.") מצב תחתונים נקיים: נותרנו שני זוגות.

עשרים ואחת יום-יומיים לאחר מכן- חזרה הביתה. ("אוי, אתם כבר הולכים?" "חבל, היה כל כך כיף." "באמת, צריך לעשות את זה שוב מתישהו." כן, אולי כדאי שנקבע משהו למילניום הבא.) מצב תחתונים נקיים: נותרו מינוס 18. וזה עוד אחרי שלקחתי לאחי את כל הבוקסרים שלו, כי ממש לא אכפת לי אם תהיה לו שפשפת.

יום אקראי מתוך עשרים ואחת הימים שהוזכרו לעיל- יום הולדת 18 למימיקה! הידד! כל החברים שלה (ארבעה במספר.) נמצאים בדרום! הידד! היא לבדה! הידד! היא סופרת הודעות מזל טוב בפייסבוק ועורכת רשימה של אנשים שלא שלחו הודעה להתנקמות עתידית! הידד! הייתי מספרת לכם עוד ועוד עד שהייתם מקיאים ימי הולדת 18 לארוחת בוקר וצהריים וערב, אבל זיכרוני בגד בי. כמו שאתם בגדתם בי. נותרתי לבדי, לבדי.

אז אתמול חזרתי הביתה, והיה יום מרוכז במתמטיקה, וקיבלתי במיני מתכונת שלי 76, ואז התברר שהמורה טעתה ומגיע לי 99. אני לא נוטרת טינה. טעויות כאלה קורות. כולנו בני אדם. חוץ ממני, אני מפלצת. ועל כן אני כן נוטרת טינה, ועל כן אשבור גם את רגליה של המורה למתמטיקה, ביחד עם אילו של המורה לחיבור. ד"א, יש מחר בגרות בחיבור.

אז אתמול חזרתי הביתה, והדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לראות את פיתי, כי היא נשארה בדרום כי לדעתה זה נורא רומנטי שגראדים נופלים עלייך, והגעגועים קרעו את מיתרי ליבי, אבל יש לה שעורה, וזה קצת הגעיל אותי, אז הגעגועים ומיתרי ליבי הקרועים יאלצו לחכות בינתיים. פיתי, אני מקווה שלא אכפת לך שפירסמתי קבל עם ועדה שיש לך שעורה. זה לא כזה ביג דיל, כאילו, בסך הכל העין שלך אדומה ומגעילה שכזאת ואני ממליצה לכלל האוכלוסייה להתרחק ממך לטובתך האישית. סתם, לא, לטובתם האישית, כי שעורה זה פשוט מזעזע. פעם, כשהייתה לי שעורה בכיתה ח', העיינים שלי נראו כמו דגל אנגליה- שילוב רומנטי במיוחד של אדום, לבן וכחול. אם היו מוציאים לי את האישונים הייתי יכולה להשוות את העיינים שלי גם לדגל יפן. בקיצור, פיתי, אני אוהבת אותך, ומתגעגעת אלייך, ואני מאחלת לך החלמה מהירה בהחלט (המ"ב!) כי מצבך הנוכחי הוא פשוט גועל נפש. קניתי לך גם שני עטים.

פיתי ביקשה ממני לכתוב איזו הערת אגב על מצב העיינים שלה, אבל מאחר והיא אמרה שהפוסט שלי לא מצחיק אני שומרת לעצמי את הזכות להתעלם ממנה.

כן יהי רצון.