והנה חזרנו לפורמט הכותרות המוכר והאהוב, או המוכר לפחות, או המוצה עד קץ כל הדורות לפחות, או סתם אין לי עוד מה לכתוב על הכותרת, אז אני אספר לכם בדיחה.

טוק טוק.

מי שם?

מימיקה.

מימיקה who?

מימיקה עם רישיון.

נחשו מה? יש לי רישיון. ואפילו עברתי טסט ראשון, אם לא מחשיבים את הטסט שקדם לו, שבו נכנסתי נגד כיוון התנועה אבל חוץ מזה הטסטר היה סתם בן אדם אומלל שכנראה לא אכל ארוחת בוקר וממש חיפש על מה להכשיל אותי, אז זה בכלל לא נחשב. בדיוק כמו שקנדה לא נחשבת, כי למה שהיא תיחשב, בעצם? מה כבר יש להם לתרום לעולם? סירופ מייפל? יש לי תחושת דז'ה וו קלה. יכול להיות שכבר התלוננתי על קנדה במירמור מה פעם, אבל השנאה המפעפעת בי כנראה פיעפועית יותר משחשבתי, מאחר ואני מרגישה צורך עז להתלונן עוד קצת על קנדה. איפה זה טימבקטו, ד"א? אני זוכרת שראיתי פעם חתולים בצמרת, ורצו לשלוח אותם לטימבקטו, וזה נורא הפחיד אותי. מאז שנאתי את המקום שנאת מוות, (למרות שעכשיו כשחושבים על זה (וכן, ממש עכשיו התחלתי לחשוב על זה. לפני כן לא חשבתי על זה. או על שום דבר אחר, לצורך העניין. בעצם חשבתי על צינימים. יש לי מקלה שמסרב לייצר צנימים. וזה חבל, חבל מאוד.) שנאתי גם את החתולים הארורים האלה ככה שממש לא אכפת לי מגורלם. מארי הכי עיצבנה אותי. בעצם גם טולוז לוטרק. או שקראו לו רק טולוז? הו, חתול שרמנטי שכמוך.) אולי זה בקנדה, בעצם? אוקיי, גוגלתי (למה רק באנגלית אפשר להפוך את המילה google לפועל?) את העניין, וטימבקטו דווקא לא נמצאת בקנדה. חבל. מתאים לה.

גם בקנדה יש מלכה. מעתיקנים דפוקים. הלוואי שגם בישראל הייתה מלכה. אני מוכנה להציע את מועמדותי. נורא מתחשק לי איזה נשף מסיכות קטן. אולי אני אמצא מסיכה גדולה מספיק כדי להסתיר את האף שלי, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום. חוץ מהאף שלי, שהמקום שלו הוא בדיוק באמצע הפנים, וזה קצת מעיק. אם הוא היה על העורף אולי הייתי יכולה להסתיר אותו בשפע תלתליי הליפיים. ואז כשהייתי מתעטשת השיער שלי היה אף באוויר, ממש כמו מרלין מונרו, חוץ מהעובדה שאצלה עפה החצאית, ואצלי היא כפי הנראה לא תעוף, כי אין לי חצאית, כי לא עשיתי רגליים מאז ימות המשיח בערך. מתי היו ימות המשיח בערך? אין לי מושג, אבל זה נשמע כמו ביטוי זמן דרמטי ומצויין בהחלט.

אז חוץ מטסט היייתה לי גם בגרות במתמטיקה, ועניתי על שתי שאלות מתוך שלוש, אבל אני לא מודאגת כי מזמן ויתרתי על שאיפה לעתיד כלשהוא. אני בונה על בעל עשיר.

אני גם עובדת על איזו הפקת ענק בתחום התיאטרון, משהו רציני כזה עם כוכבים מכל תעשיית הבידור ומשכורת שמנה (חיחי. משכורת שמנה.) אוף, טוב, אין שום פואנטה בלהמשיך את המשפט הזה. אני בסך הכל עובדת כרגע על הבגרות שלי בתאטרון, כאשר פיתי היא הבמאית שלי. אני נורא מחבבת אותה. אבל מאחורי הגב אני קוראת לה במאית האופל. (אני מניחה שעכשיו זה לא יהיה כל כך מאחורי הגב מאחר והיא קוראת כאן.או לפחות קראה כאן פעם, בלשון עבר. כרגע היא עסוקה בלפזר הבטחות שווא סטייל "אני כבר מתקשרת אלייך" על ימין ועל שמאל, ועל לפנים אחורה. ואני לא ממורמרת. ואני לא כועסת.) פיתי, את במאית האופל. אז זהו. אני מצפה לשני אוסקרים וטומי אחד על ההופעה הזו שלי בתור כלמנסע.

החדר שלי מבולגן. זה אמור להטריד אותי באופן זה או אחר?

התאהבתי בילד מכיתה ח'. קוראים לו פז. נראה לי. יש לו קול ממש סקסי, ואני רוצה שהוא ילחש לי גסויות באוזן, ואז אני אוכל לצחקק ולהעמיד פנים שאני עלמה צנועה וחסודה כשבעצם אני לא צנועה, ולא חסודה, ולא עלמה. אח, יום יבוא ואני אהיה נשואה בו זמנית לארבעה אנשים שונים. ואחד מהם יהיה ממש עשיר, ואחד מהם יהיה ממש חתיך, ואחד מהם יהיה ממש רומנטי, ואחד מהם יהיה ג'וני דפ. אולי אז סוף סוף אמצא לי קצת נחת בחיים האלו.

אולי מחר אמא סוף סוף תחליט לבטח את האוטו שלה, ואז אני אוכל לנהוג כל הדרך לדיסנילנד.

אולי מחר סוף סוף פז יבין שאני והוא זה אהבה מהשמיים, אני והוא זה הסיפור הכי נכון.

אולי מחר סוף סוף יהיה לי על מה לכתוב פוסט שלם ולא פרגמנטים של אנדרלמוסיה כתיבתית. (אני צריכה להשתמש בביטוי הזה יותר בחיי היום יום. "אנדרלמוסיה כתיבתית". אני ממש שייקספיר.)

אולי מחר. אני מרגישה ממש כמו אנני, רק שאני לא יתומה ג'ינג'ית מקסימה ונוגעת ללב. הכי הרבה שאני עושה זה לגעת בפנים שלי, למרות שזה רע. למרות שזה עושה חצ'קונים.