כן, כן, אני יודעת. היעדרות של חודשיים היא נטולת כל תירוץ וצידוק, בלתי נסלחת, בלתי נמחלת, ובאופן כללי בלתי חוקית בעליל. אבל אתם צריכים להבין (אם עוד יש אתם. אם עוד יש ולו אתה אחד שבוהה במסך הזה כרגע בחוסר מעש.) שגוייסתי. הבנתם? אני צריכה שתבינו, אני זקוקה לאישור שלכם, סביבתי התומכת, כדי לקבל משנה תוקף לעצם קיומי. או משהו כזה.

אוקיי, אז אולי כבר הייתי בערך 3 פעמים בבית מאז שהתגייסתי. אבל הייתי נורא עסוקה בלפגוש את החברים שלי. אוקיי, אז לא באמת. אבל ישנתי מלא. ומותר לי. כי התגייסתי. ותהפוכות הגורל משפיעות בצורה דרסטית על עור הפנים העדין שלי. שלא נדבר על הנפש הרכה המקוננת לה במעמקי ליבי הלוא הוא אוקיינוס של רגשות מרטיטים.

בואו נחזור אחורנית ("בואי, מימיקה!") אל ה-20.7.09, היום בו נפלו השמיים, נהרס בית המקדש השלישי, ואנגליה נכבשה ע"י עם אחר בלי מבטא סקסי בכלל. או במילים אחרות, יום הגיוס שלי. קמתי בחמש וחצי בבוקר, גוררת אחרי קיטבג של 70 ליטר, (מפוצץ עד תום בחולצות לבנות (מרגש) ומלא דברים מגניבים כמו אולר, ושיפצורים לדיסקית, ועוד כל מיני שטויות מאוד נחוצות, שגרמו לי להרגיש כמו מינימום לוחמת גולני.) היה קר בבוקר, אבל איך שהוא, מימיקה הכשרונית הצליחה להזיע אגמים שלמים על החולצה השחורה והחדשה שהיא קנתה במיוחד לתמונת החוגר, מה שאילץ אותה ללבוש חולצת גועל כלשהיא שהיא שלפה מן הארון. לא בדיוק ההתחלה הכי מבטיחה בעולם. יכולתי לקטר. יכולתי להתלונן. יכולתי לזרוק את הקיטבג הארור לכל הרוחות ולברוח לאינדונזיה, אבל החלטתי שלא. זהו. אני מתחילה דף חדש. אני כבר לא בבית הספר יותר. אני כבר לא ילדה. מהיום אני חיילת, ואני הולכת ללבוש את המדים שלי בגאון! אני הולכת לעמוד בכל המשימות שיטילו עליי, ואני הולכת לעשות את זה עם חיוך על הפנים. לא עוד התמרמרויות חסרות מנוח, לא עוד סרקסטיות נטולת גבולות. מהיום, אני הולכת להיות אדם חיובי יותר. התחלתי דף חדש. כלומר, מיד אחרי שבכל זאת צרחתי קצת והעפתי את הקיטבג לכל הרוחות כי באמת, 70 ליטר? יש גבול לכל תעלול.

השעה הינה רבע לשש. לצורך ההגעה ללשכת הגיוס, נרתמו הוריי אשר הביאוני עד הלום (לא באמת עד הלום. סתם עד ללשכת הגיוס. משם כבר לקח אותי אוטובוס.) למשימת ההובלה. אבא הרים את הקיטבג לאחר שהשלכתי אותו ברוב הוד והדר, איחסן אותו באוטו והתיישב מאחורי ההגה, ואמא סתם ישבה במושב שליד הנהג ומילמלה דברים על הזמן שטס, ועל זה שיש לה בת חיילת, וכמה מרגש ואיזה יופי ועוד כל מיני דברים שלא ממש עניינו אותי כי הייתי עסוקה בלהיות בן אדם אופטימי וטוב לב.

בנקודה זו אני הולכת לחסוך מכם את תלאות לשכת הגיוס והבקו"ם, ואעביר אתכם ישר לפרק הטירונות המרגש. אני אומרת "לחסוך מכם", אבל בעצם אני פשוט חוסכת לעצמי את המבוכה הכלולה בתיאור הצרחות שצרחתי במרפאת הבקו"ם, בעודי מסרבת בכל תוקף לעבור חיסון נגד דלקת קרום המוח. (כאילו, מישהו עוד בכלל חולה בדברים האלה?) אני גם חוסכת לעצמי את תיאור שני החיילים חסרי המזל שנאלצו להחזיק אותי במקום בזמן שבכל זאת חיסנו אותי נגד דלקת קרום המוח.

אז איפה נקטע לי חוט המחשבה? כנראה איפהשהו בסביבות כיתה ג'. אה, נו, טירונות. בסיומה של שרשרת החיול הגיע אוטובוס אל תל השומר, ואני עליתי עליו שמחה וטובת לב, מאושרת שכל החלק של החיסונים (ושל האוכל הבלתי אכיל של הבקו"ם) מאחוריי. התיישבתי ליד חיילת-שקר כלשהיא, והתחלתי לפטפט איתה בעליזות, עד שהיא התחילה לחפור לי על מסיבת הגיוס שלה שממש עניינה לי את הריסים בעין ימין (זה ממש טרגי שהם לא צומחים בחזרה אחרי שהם נופלים! אני לא רוצה להיות קירחת-ריסים, ולא משנה כמה משאלות יוצאות לי מזה.) ואז הפסקתי לפטפט איתה בעליזות ופשוט הלכתי לישון, בשעה שהיא המשיכה לתאר את המכתב הסופר-קורע-לב שחברתה הטובה כתבה לה. ואז עלתה המפקדת לאוטובוס. והדבר הבא שאני זוכרת הוא צרחות בסגנון "למה נראה לך שאת ישנה במהלך נסיעה צבאית?" ואז עוד צרחות על הצורה שבה אני יושבת. ואז עוד צרחות על זה שלא עניתי לה ב"כן המפקדת". ואז היא עזבה אותי לנפשי ועברה לצרוח על כל בנות האוטובוס באופן כללי, וצרחה עוד קצת על הדרך שבה אנחנו פונות אליה, והדרך שבה אנחנו שמות את הידיים מאחורי הגב כשאנחנו יושבות, וכשאנחנו עומדות, ואז הגענו לבט"ר זיקים.

אני הולכת לספר לכם מידע מודיעני מסווג ביותר על בט"ר זיקים- זה המקום הכי נוראי עליי האדמות. ישנים באוהלים. וחם. חם חם חם. והאוכל מזעזע. והמפקדת שלי הייתה פשוט יצור מפחיד נטול כל רגש. ושם ביזבזתי חודש שלם מחיי.

חודש של השכמה בארבע בבוקר.

חודש של ארוחת בוקר בשש, ארוחת צהריים באחת עשרה וחצי, וארוחת ערב בחמש.

חודש של טירטורים תחת שמש זיקים הקופחת.

חודש של ריצה במדים הגדולים עליי בשמונה מידות בערך.

אבל למזלי החודש עבר ממש בקלות, כי לא איבדתי את רוחי הטובה ואת החיוביות שבי.

חה. כן, בטח.

בשנייה שירדתי מהאוטובוס רציתי למות. או לנטוש את הקיטבג בצידי הדרך ופשוט לרוץ כל הדרך עד לאינדונזיה, אבל הבסיס היה מוקף גדר, לצערי הרב. רציתי למות, והדבר הראשון שחפצתי בו היה רחמים, כי רחמים עצמיים מספקים רק עד נקודה מסויימת. התקשרתי בוכייה אל אמא, ופשוט שפכתי את ליבי ואת מיצי הקיבה שלי בפנייה. קבלתי על המפקדת המרשעת, על השמש הקופחת, על החיסונים הכואבים, על המשמעת הנוקשה, ובאופן כללי הבעתי את אי שביעות רצוני מהמסגרת החדשה. בקושי סיימתי לנתק את השיחה, כשאחת מחברותיי החדשות האוהל קראה לי.

"במקרה שמעתי את השיחה שלך, ורציתי לתת לך טיפ קטן לחיים. אף אחד לא אוהב אנשים שליליים, אנשים שהם אנטי. תנסי להתמקד בדברים הטובים שעברת היום, אל תתחילי כל שיחה בכמה רע לך וקשה לך. אני אומרת את זה לטובתך, באמת." ואז, בשיא חוצפתה, היא חייכה אליי. פשוט חייכה אליי. וזה כבר באמת היה יותר מדי. המירמור שלי הוא מה שהופך אותי לאדם האהוב אשר הינני. המירמור שלי הוא שמייחד אותי, מרים אותי אל עבר שערי גם עדן. יש לאותה נשמה טהורה מזל עצום שטרם קיבלנו את הרובים שלנו. נעצתי בה מבט זועם מזרה אימים, ויצאתי מהאוהל בהפגנתיות, מה שהוביל לשיטוט חסר מטרה או כיוון בבסיס. ואז הלכתי לאיבוד. וכך בערך נגמר לו היום הראשון, אחד מיני רבים.

האמת היא שאני לא רוצה לדבר יותר מדי על הטירונות. (זה לא שיש לי משהו יותר טוב לדבר עליו, חלילה.) זה היה קשה. זה היה מתיש. זה לא היה בכלל כמו במולאן.

בערך אחרי שבוע מיום הגיוס קיבלתי נשק. ניסיתי להסביר למפקדת שלי בצורה הגיונית ובוגרת שאני למעשה אדם לא אחראי כלל, ושממש לא כדאי להפקיד בידי מכונת הרג, והיא פשוט צעקה עליי שעתיים שאני כבר בת 18, ושאני אדם בוגר, ושאני צריכה לקחת אחריות, ושאני צריכה להתמודד. אז כמו כל אדם בוגר בעל אחריות המתמודד עם חייו פרצתי בבכי תמרורים. אח"כ בכיתי כי לא חזרתי הביתה באוטובוס הראשון, ואח"כ בכיתי כי השאירו אותי שעה ביציאה על מיטה לא מסודרת (קטנוניות לשמה) ואח"כ בכיתי כי לא הצלחתי לדרוך את הנשק שלי, או להרים אותו, או לירות בו, ואח"כ בכיתי כי בכלל לא רציתי לדרוך את הנשק שלי, או להרים אותו, או לירות בו, ואח"כ בכיתי כי הכריחו אותי לדרוך את הנשק שלי ולהרים אותו ולירות בו, ואח"כ בכיתי כי התגעגעתי הביתה, ואח"כ בכיתי כי התגעגעתי לחיים הטובים שהיו לי לפני שהתגייסתי, שכמובן נראו לי כמו טרגדיה יוונית עד שהגעתי לצבא, שמכניס אותך מהר מאוד לפרופרציות. איפה הימים בהם בכיתי למורה שלי בערבית והיא העלתה לי את המגן? איפה הימים בהם רבתי עם המחנכת שלי והטחתי בפניה שלא אכפת לה ממני? איפה הימים בהם קרעתי את החיבור שלי מול עיניה של המורה לחיבור בעקבות העלבון שהיא עלבה בי? בצבא הדברים לא ממש עובדים ככה. ולצערי, לקח לי משהו כמו ארבעה וחצי שבועות להפנים את הלקח. ארבעה וחצי שבועות מלאים בצרחות (של המפקדות) בכי (שלי) ושכיבות בטן (גם שלי, מן הסתם.)

המפקדת שלי כתבה עליי חוות דעת בסיום הטירונות. היא כתבה עליי שהשאיפה התמידית שלי למצוינות פוגעת בי באופן נפשי ופיזי כאחד. היא כתבה עליי שאני לא לוקחת דברים בפרופרציות, היא כתבה עליי שאני מותחת ביקורת על הצבא ללא הרף, היא כתבה עליי שאני מתחצפת למפקדים שלי, היא כתבה עליי שאני חווה התפרצויות זעם. אני נוטה שלא להסכים עם מרבית דבריה. אני גם נוטה לחשוב שהיא כלבה.

אני יודעת שהפוסט הזה לא מצחיק כמו קודמיו (בהנחה שמישהו מצא את הקודמים מצחיקים.) אבל באמת שאני לא יודעת מה עוד לכתוב. יום ראשון אני מתחילה קורס. אולי אז אשוב להיות שנונה. כרגע אני סתם מותשת. ושרופה בכל הגוף. (לעזאזל איתך, שמש זיקים!) ועסוקה בלחפש את המפקדת שלי בפייסבוק, לצורך מירור-חיים עתידי.

אולי זה לא יפתיע את רובכם, אבל הטירונות לא הייתה, למעשה, המסגרת הכי מתאימה לי. אבל עוד לא אמרתי נואש. (אוקיי, טכנית אמרתי נואש אחרי יומיים של טירונות.) אני עדיין מאמינה שהשירות הצבאי יכול לעבור בצורה חלקה כמו צלופח מתפתל. תחזיקו לי אצבעות. תחזיקו לי תנוכי אוזניים. העיקר שתחזיקו לי משהו. אני חזרתי לישון.