זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. וזה אפילו פחות נעים לראות בלוג שפתחת לפני עשור, ונטשת לבסוף לפני שבע שנים, אבל לא סגרת ולא מחקת מתוך איזשהו סנטימנט לא ברור, ועכשיו את מרפרפת עליו במהירות ורוצה לקבור את עצמך מרוב בושה.

אני כבר לא מזהה יותר את ישראבלוג. או את דף העריכה. השתנו כאן יותר מדי דברים. אבל את עצמי של פעם אני מזהה גם מזהה. וזה מביך, כמה שבעצם, עמוק בפנים (ואם אני לגמרי כנה עם עצמי, אולי בעצם לא כל כך עמוק) בתוך הליבה עצמה, נותרתי אותה ילדה. אולי בפוסטים הבאים אבחן בצורה עמוקה יותר את השאלה "מימיקה, ההתבגרת במהלך העשור האחרון או חלמתי חלום?". אולי גם לא. אולי מדובר בפוסט חד פעמי שכזה. 

טוב. לפני שאני שוקעת בתוך מרה שחורה, אולי כדאי לפחות לנסות ולהעמיד פנים שאני אדם אופטימי ולבבי המתקלח כל בוקר לקול צלילי ציפורים, ולהתחיל דווקא בדברים החיוביים שניבטים מבין דפי הבלוג הזה:

פיתי, הלוא היא פיתגורס הבוגדנית, הלוא היא חברתי האהובה מימי בית הספר, שכיכבה פה בבלוג לא פעם- עדיין חברתי האהובה. אמנם הנעורים שלנו חלפו בלי לשוב, ויחד איתם הרפתקאות שלא ידענו להעריך ופשטות שלקחנו כמובנת מאליה ("שיואו, יש לנו בגרות בהיסטוריה מחר, החיים שלנו איומיםםםםםםם" התאוננו להן תלמידות כיתה יא' החצופות, שלא ידעו צבא מהו. או כמה עולה לשכור דירה בתל אביב, לעזאזל). אבל היא עדיין חלק בלתי נפרד ממני. 

אני עדיין שטוחה עד כאב, אבל זה כבר פחות מכאיב. כלומר, אני פחות מתעסקת בזה. כלומר, מצאתי שלל בעיות אחרות שמטרידות אותי יותר בגיל 26 המופלג (שיער דליל, למשל. או ההבנה שאין שום אמת במונח "פצעי בגרות", ולגמרי אין להם בעיה להפציע גם כשאת חיילת. וגם כשאת סטודנטית. וגם כשאת מתמחה במשרד המשפטים). בשנה א' באוניברסיטה החלטתי, בצעד הפגנתי שלא באמת הפגין נגד שום דבר ואף אחד, לזרוק את כל החזיות שלי, שתמיד היו תלויות עליי כמו שאני מדמיינת שכפפות תלויות על אדם נטול אצבעות (לא, לא שרפתי אותן. אני פוחדת מאש מאז הלכתי לישון עם סדין חשמלי במעונות הסטודנטים והתעוררתי עולה בלהבות. באופן הכי מילולי שאתם יכולים להעלות על הדעת) ועברתי ללבוש טופים בשלל צבעי הקשת. בהתחלה הייתי בטוחה שכולם בוהים בי וחושבים לעצמם "היי! למימיקה היו פעם שדיים במידה A וקצת ועכשיו היא שטוחה לחלוטין, מה קרה? האם היא רמתה אותנו במהלך סמסטר שלם?" אבל אז נזכרתי שטרם רכשתי חברים באוניברסיטה ושאף אחד בפקולטה למשפטים בפרט וברחבי הקמפוס בכלל לא מביע בי עניין. ולא בוהה לי בציצי. תמיד היה לי חלום כזה להגיד לגבר שטוף הורמונים "היי, תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת אלייך!" בתוכחה של מי שנעלבה-עד-עמקי-נשמתה, והוא אף פעם לא התגשם כי גברים אכן מביטים לי בעיניים כשהם מדברים איתי. אוף. 

אז גיליתי שאני לא מעניינת אף אחד ושטופים זה ממש נוח ושהשתחררתי לפחות מקנאת השד שלי.

מסתבר גם שהצלחתי לשרוד את שירותי הצבאי, להפתעת כל המעורבים. ובטח להפתעת אותה חיילת ממורמרת שעוד כתבה פה פוסט או שניים במהלך הצבא. שרדתי, והמשכתי הלאה עם החיים שלי- קיבלתי את הציון שרציתי בפסיכומטרי (אחרי שלא האמנתי שזה יקרה), התקבלתי לתואר הדו-חוגי שרציתי במוסד הלימודים שרציתי (אחרי שלא האמנתי שזה יקרה) והצלחתי לסיים את התואר המדובר (אחרי שניגשתי שלוש פעם לבחינה בדיני עונשין. ושלא האמנתי שזה יקרה. אני מתחילה לזהות פה דפוס חוזר). מעניין איך הייתי מתארת בכתב את כל התקופות האלה. כנראה שבאומללות רבה, שהיום, בשעה שאני לומדת למבחני לשכת עורכי הדין (ו... לא מאמינה שאצליח לעבור. כמובן) אני לועגת לה בפה מלא.

ומצאתי אהבה. שזה אולי הדבר שהכי לא האמנתי שיקרה. עדיין יש בקרים בהם אני מתעוררת לצידו של הבחור ולא מאמינה. 

אוקיי, אני חושבת שמיציתי את החלק המשתפך של הפוסט הזה. אפשר לעבור ולהתמקד בתחושות הפחות נעימות, ברגשות הדוקרים. כי לקרוא את עצמי של פעם צובט אותי בכל מיני נקודות לא לגמרי ברורות. 

למשל, הניסיון להצחיק. אוי, הניסיון הבלתי פוסק הזה להצחיק. כמה כואב לקרוא. אני מזהה היטב את המנגנון. בדיחה אחרי בדיחה אחרי בדיחה. ולסיום איזו הערה שנונה. הומור ככלי, הומור כניסיון לאפיין את עצמי, להיות יותר מסתם ילדה מבוהלת בת 16, בלי הרבה חברים או בטחון. להפוך למישהי שלא לוקחת את עצמה ברצינות, שיכולה לצחוק על זה שאף אחד לא אוהב אותה, לא באמת, ושהיא הצליחה לסיים את התיכון בלי להתנשק (חה חה! קורע, לא?) ובכלל, לא מצליחה לדמיין מישהו שיסכים להצמיד את השפתיים שלו לשלה.

והיום לא הרבה השתנה. השבח לאל, אני כבר לא "בתולת שפתיים", כפי שפיתי הייתה קוראת לזה (וגם לא בתולה סתם, למקרה שהתעניינתם. וגם למקרה שלא התעניינתם. הייתי בטוחה שאמות בתולה, אז תנו לי קצת להתלהב מזה שמישהו קרע לי את הקרום, מה אכפת לכם), אבל יש בי עדיין את הרצון הזה להצחיק. אני לא הילדה הכי יפה בגן, אני לא מלכת הכיתה, אני לא האהודה של האוגדה, אבל תראו! אני משעשעת. גרמתי לכם לצחוק. אני בכל זאת שווה משהו. 

אני עדיין משתמשת בהומור. זה עדיין חלק נכבד ממי שאני. אבל הייתי רוצה להאמין שכבר לא מדובר בחומות של מגננה, אלא יותר דרך לבטא את עצמי. הפעולה של להצחיק היא תמיד בהכרח עבור האחר, אבל הצלחתי למצוא בזה גם דברים שהם שלי ובשבילי.

קצת נצבט לי הלב לחשוב על מימיקה של פעם. היו לי המון חלומות, אבל תמיד נשזר בהם פקפוק. לא באמת חשבתי, לא באמת האמנתי. לקחתי הכל מאוד מאוד קשה. בגרויות, שיעורי נהיגה (טוב, אולי העניין של שיעורי הנהיגה היה מוצדק ככלות הכל. למרות שהוצאתי את הרישיון המיוחל, הפעם האחרונה בה נהגתי הייתה ב-2013...), מערכות יחסים בתיכון. ולא השתניתי. אני לומדת עכשיו למבחני לשכת עורכי הדין. וזה מחריד בדיוק כמו שזה נשמע. ואם זה לא נשמע לכם מחריד- אז אתם פשוט לא שומעים טוב. או שהמצוקה שלי פשוט לא מצליחה לעבור דרך המסך. וגם את הלמידה הזו אני לוקחת קשה. ואני פשוט לא מסוגלת לדמיין מציאות בה אני מצליחה להשיג את 65 הנקודות הנכספות, מציאות בה אני עוברת, מציאות בה הסבל הזה של תואר במשפטים, והתמחות, ולמידה למבחני לשכה-  מתרגם למקצוע.

אז התחלתי בנימה חיובית, עברתי חיש קל לפסימיות (המגרש הביתי שלי) ועכשיו אולי אפשר לנסות קצת נייטרליות. בהנחה שיש כזה דבר, בכלל.

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) למימיקה מאז עדכנה בפעם האחרונה: 

(לא לפי סדר כרונולוגי)

(ולא לפי סדר חשיבות)

(למעשה, לא לפי שום סדר. הכאוס שולט בכל)

ניסיתי את כוחי בטבעונות. נחלתי כשלון חרוץ. אבל תוך כדי התהליך התאהבתי באמנות הכנת קופסאת האוכל היפנית, bento. ועם זה אני עדיין ממשיכה, כשנוחתת עליי המוזה (מה שקורה לעיתים רחוקות מכדי להצדיק את אוסף הקיסמים/חותכנים/קופסאות שצברתי לצורך התחביב המיותר הזה).

חתולה לבנה נכנסה לבית של ההורים שלי יום אחד, והמליטה שלושה גורים. השארנו רק את האפור, אהוב ליבי. וכך זכיתי לראשונה לגדל חיית מחמד ממש מגיל אפס, ועד לגיל חמש- בשנתו החמישית של החתול הפחדן הזה שלי, בינואר האחרון, ההורים החליטו לשפץ. הוא ברח בעקבות ההמולה ולא חזר עוד. אני עדיין עצובה ומתגעגעת ונאחזת בסיפורי נסים על חתולים ששבו לפתע לאחר שנה. 

גרתי בנוטינג היל, במסגרת חילופי סטודנטים ללונדון. כדי שחלילה לא יטעו לחשוב שאני מקומית, דאגתי לרדוף אחרי כל סנאי שנקרה לדרכי.

יצא לי לגור בירושלים כשירד בה שלג! ולהנות מאוד ליומיים! ואז להישאר תקועה בדירה ללא חשמל לעוד שלושה.

סיימתי שנת התמחות, חוויה בפני עצמה. גילוי מסמכים מעולם לא היה פוטוגני יותר. 

ועכשיו אני תל אביבית, ואין לי אף תמונה בפלאפון שמייצגת נאמנה שכר דירה של 5,000 ש"ח בעבור דירת שני חדרים וחצי מסכנה.

ואני גם לומדת למבחני הלשכה, בשביל לזכות בתואר המפוקפק של עורכת דין בישראל. 

ולרגע לא חשבתי שאחזור לבלוג הזה. וזה מוזר אבל גם קצת מרגש. וללא ספק דרך מקורית לממש את הדחיינות שלי. זה גם זול יותר מלהזמין דברים באיביי, למשל. ומשמין פחות מלאכול מתוך שעמום. ובריא יותר לשיער מלהתקלח שלוש פעמים ביום (נדמה לי ששמעתי פעם שלהרטיב אותו גורם לו להיות דליל. ולסרק אותו. ובעצם גם לא להרטיב אותו. אני די בטוחה שהשיער שלי הופך דליל רק מעצם העובדה שאני מביטה בו במראה).

ועכשיו אני הולכת ללמוד קצת על דיני הוצאה לפועל. וכן, הייתי אמורה לסיים עם דיני הוצאה לפועל בשבוע שעבר.

לילה טוב, ישראבלוג. הזוי שאתה עדיין כאן. הזוי שגם אני.