לא, זה לא בגלל שאני פרה-דבה-הסובלת-מהשמנת-יתר שנהנית לראות את השומנים הרוטטים שלה מקפצים ברוח יולי-אוגוסט. הו לא.

האשמים העקריים בכך שאני יושבת בבית חסרת חברים ולא מפסיקה לאכול במבה (שאחרי שעוברים את חמש החבילות הראשונות, כבר מתחילה להזכיר בטעמה קש שדרסו אותו, אכלו אותו, הקיאו אותו ואז דרסו אותו שוב והכניסו לשקית עם תינוק שיש לו קקי כתום על הראש.) הם ללא ספק השרוכים.

כן, שרוכים. לכאורה, חתיכת בד תמימה למראה שבקצה שלה יש מין צ'ופצ'יק כזה מפלסטיק שקוף. (שאיכשהוא תמיד נשבר לי או נסדק לי או נהרס לי, ואז אני לא מצליחה להכניס את השרוך לחור של הנעל, ואז אני מתעצבנת, ואז אני גוזרת את הנעל לחתיכות קטנות תוך כדי צחוק מטורף, ואז אין לי נעליים לנעול, ואז אני דורכת על מסמרים שהשכן המוזר שלי השאיר על הכביש.)

בביה"ס מלמדים אותנו שהשרוכים נחמדים. שימושיים. יעילים. אבל אל תתנו לקנוניה הזאת להטעות אתכם, לשרוכים האלו יש מוח שטני.

אני אישית הגעתי להארה המסוימת הזאת קצת אחרי כיתה ג', כשהייתי הילדה היחידה בכיתה (אם לא בכל העולם כולו) שלא ידעה לשרוך שרוכים.

בתור אדם חופשי שלא מושפע מדעת העדר, החלטתי להאבק על עקרונותיי, ולהמשיך לצעוד לבית הספר בנעלי סקווטשים מעוטרות בחיקוי פיקאצ'ו. (אפילו אני לא האמנתי לאמא שלי שטענה במרץ כי "הוא אדום בגלל שהוא השתזף")

אהבתי את הנעליים הללו בכל מאודי, עקרונית. על הפרנציפ. אבל כשאחד הבנים בכיתה חטף לי את הנעל, זרק אותה על הגג וקרא לי מטומטמת, העקרונות הלכו לאכול גלידה בקניון, יחד עם החשיבה העצמית ומעט הכבוד שנשאר לי.

אני החלטתי ללמוד לשרוך את השרוכים. והייתי בטוחה שאני גם אצליח. אח, אשליות של ילדה קטנה ותמימה.

לעולם לא אשכח את מסכת הייסורים שעברתי אז, אי שם בכיתה ג'. איזה סיפורים לא סיפרו לי, איזה שירים לא שרו לי? אני כבר שמעתי הכל:

הארנבת שחופרת לה מנהרה, החברות שמתחבקות, הנחשים שרוקדים, אין. את כל השיטות בספר ניסו עליי. (וגם כמה שיטות שאני כמעט בטוחה שלא זכו לאישור משרד החינוך או המועצה לשלום הילד.)

פשוט לא הצלחתי לקשור את השרוכים המזורגגים האלה.

מה קרה בסוף? לא יודעת. אני עדיין טוענת שאין לי מושג איך קושרים שרוכים, אבל העובדה היא שהנעליים שלי קשורות. או שאני קושרת אותן מתוך שינה, או שגמד קשירת הנעליים מבקר אצלי יותר ממה שמשתלם לו.

אבל אני לא נוטרת טינה. שכחתי, עברתי הלאה, הייתי מוכנה למחול לשרוכים, כי אני בן אדם טוב לב, באמת. אבל למה? למה חברת אוסם הייתה חייבת להכניס שרוכים חמודים ומגרים לחבילות הבמבה שלה? למה?! כדי שיפתו אותי? כדי שילעגו לי? אני שומעת אותם, את כל השרוכים הנאצים האלו בזים לי. 

קניתי כבר 23 מארזים, במטרה להשיג את השרוכים בצבע תכלת עם הברווז הצהוב עליהם. אל תעמידו פנים. גם אתם מתים שיהיה לכם כזה, ואפילו תסכימו להחליף בעד השרוך האלוהי הנ"ל 4 קלפי יוגי הו.

אני חולמת עליהם בלילות, חולמת שהחדר שלי עשוי שרוכים, חולמת שאני והשרוך מתחתנים, ויש לנו ילדים שהם הכלאה מוזרה מאוד של ברווזים, שרוכים וצלחות לווין.

הפסקתי לקנות חלב ולחם, כדי שיהיו עוד במבות בבית.

הפסקתי לשלם חשמל, כדי שיהיו עוד במבות בבית.

הפסקתי להתקלח, כדי שיהיו עוד במבות בבית (סתם, את זה אני עושה כי אני עצלנית. אין קשר ישיר לבמבות.)

ארורים תהיו, שרוכים. אמא שלי בוכה בגללכם. או אולי בגלל העובדה שיש לנו יותר מחמישים חבילות במבה בבית.

והיי, מישהו צריך לאכול את כל זה.

כואבת לי הבטן וכואבת לי הנשמה.