כי יש לי חרא משפחה, זה למה.

כי לאף אחד בבית המנוכר הזה לא אכפת ממני. (זו בערך הנקודה שבה אתם מזילים דמעה ומרחמים עליי, למרות שכולנו יודעים שאני סתם מחרטטת.)

אני באתי לי בתמימותי להתקלח היום בבוקר. כלומר, לא ממש בתמימותי, כי בכל זאת כיביתי לאח שלי את האור במקלחת כדי שהוא יבין את הרמז הדק ויתחפף סוף סוף מהאמבטיה, בשביל שאנשים ראויים הרבה יותר (כמוני, למשל) יוכלו לרחוץ את גופם הענוג.

זה בכלל נורמלי שגבר יעשה לעצמו אמבטיה עם שמנים אירוטיים במשך שעה וחצי? לא שאח שלי נורמלי. או גבר.

לא חשוב, מה שכן חשוב הוא שהחלטתי שאני מתקלחת.

אך אבוי. אחרי שלוש שעות, שבסופן הצלחתי סוף סוף לסגור את דלת המקלחון (שמחזיקה, ללא ספק, בשיא הקיים של דלתות שלא שימנו אותן ועל כן הן מאנות להיפתח כבר כמה שנים טובות.) אסון קרה.

בהתחלה, סירבתי להיכנס לפאניקה.

הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, הסתכלתי למעלה, הסתכלתי למטה. הרמתי את הכיור. הרמתי את האמבטיה. ועדיין, סירבתי להילחץ.

רק אחרי שפירקתי את דלת חדר האמבטיה מציריה, תלשתי את המראה מהקיר והזזתי את אריחי הרצפה אחד אחד, הבנתי שמשהו באמת לא כשורה.

"מי הזיז את השמפו שלי?!" צרחתי בזעם. מה שלא ממש יצר את האפקט המבוקש מאחר ורק אני ואחי היינו בבית.

הוא, כפי הנראה, החליט שההודעה/צווחה שלי לא מיועדת אליו, והמשיך לצפות בסדרה "פוקימון" חרף העובדה שהוא כבר בן 13.

ילד אידיוט. הייתם מצפים שאחרי 13 שנה של מחייה במחיצתי יהיה לו קצת יותר שכל מזה. מתי בפעם האחרונה מישהו ניצל מזעמי ע"י התעלמות נטו?

אני הרי כמו ילדה בת שלוש הזועקת לתשומת לב. תתעלמו ממני ואני אצרח חזק יותר. תתעלמו ממני שוב ואני אנפץ לכם את החלון. (טוב, אולי זה כבר לא כל כך טיפוסי לילדה בת שלוש.)

חטפתי מגבת (שכיסתה לי בדיוק את הטבור. הבנתי מאוחר מדי שלקחתי מגבת ידיים.) וצעדתי למטה רושפת אש.

עכשיו הואיל בטובו אחי להעיף לעברי מבט.

"למה את עירומה?" הוא שאל בחלחלה שהבהירה לי שבזה הרגע גרמתי לו לטראומת ילדות. לא ממש אכפת לי, כבר גרמתי לו לדברים נוראיים יותר. (תנחשו לבד, אני לא מתכוונת לפרט.)

"זה לא משנה. מה עשית עם השמפו שלי?" הסתכלתי עליו במבט חודר.

"מה?" הוא השתדל להישמע תמים ולהימנע מלהביט אל אברי המוצנעים באותו הזמן.

"השמפו שלי." מה לעשות, הילד מוגבל. צריך להסביר לו לאט מאחר ודעתו כמעט תמיד מוסחת. (למרות שבהחלט הגיוני שהפעם דעתו הוסחה בשל העירום השערורייתי של אחותו.)

"לא נגעתי בו." כן, בטח. אתה לא נגעת בו כמו שאני בן אדם חברותי וסימפטי.

"לא אמרתי שנגעת בו. אמרתי שהשתמשת בו, גמרת אותו ועכשיו אתה מכחיש!" (חחח, איך אני שונאת את האנשים שמפרשים כל דבר מילולית:

-אפשר את זה לשנייה?

הנה, קח.

-תודה.

תחזיר לי את זה, עברה שנייה.)

אח שלי החל למלמל כל מיני דברים בלתי מובנים, ולבסוף הגיע להברקה הבאה-

"למה שלא תחפשי פשוט שמפו חדש במזווה?" למה? למה?!

"כי לא אני גמרתי אותו, זה למה! אתה תמצא לי שמפו חדש!" אני ממשיכה עם פוזת הרודנית. (שזה פחות פוזה ויותר האישיות שלי)

אח שלי מסרב. יש עכשיו קרב מאוד מותח בין פוקימון כחול שנראה כמו תולעת לבין פוקימון ורוד ומעופף על המסך. אני מבינה לליבו.

"אם לא תחפש לי, אני ארסס לך את האוכל." אין תשובה. באמת מפתיע אותי שאחרי 13 שנים הוא עדיין לא יודע שאני לעולם לא מאיימת סתם.

שתי נקנקיות מרוססות בדורדוראנט אח"כ, ואח שלי כורע על ברכיו במזווה, מחפש תחליף ראוי לשמפו שהוא סיים, בלי להיות מודע להשלכות הרות הגורל.

"מה לגבי זה?" הוא שולף בקבוק בצבע ירוק.

"אני לא אוהבת ירוק."

"וזה?" הוא שולף בקבוק בצבע תכלת, עם כיתוב חשוד בערבית.

"תחפוף אתה עם הרעל הזה."

עכשיו הוא מוציא שמפו של head and shoulder.

"אתה רומז שיש לי קשקשים?" העיניים שלי נדלקות בזיק מסוכן, והוא מבין את הרמז.

אני שולחת בו מבט נוסף, והוא מדלג על הבקבוק שכותרתו היא "לשיער פגום". השיער שלי, כמו כל דבר אחר בגופי, הוא כליל השלמות, ואני לא אסבול רמיזות עוינות.

"זה הבקבוק האחרון." הוא מוציא שמפו לתינוקות, למרות שהאדם הכי קטן בבית הוא אחותי, בת השש.

"תמשיך לחפש, לא בדקת עמוק יותר, בארון שם."

"אבל יש שם עכבישים, ואני אלרגי לעכבישים!" הוא מנסה להתחמק באלגנטיות. זה לא עובד.

"מי בכלל אלרגי לעכבישים?" אני מבטלת את דבריו ונותנת לו דחיפה קלה לכיוון הארון. למעשה זה יותר הנפה לכיוון הארון.

אחרי רבע שעה הוא חוזר, בידיו בקבוק קטן ושקוף.

"זה כל מה שמצאתי, ואני לא חוזר לשם יותר!" הוא אומר בטינה, מגרד את הנקודות האדומות שהחלו לצוץ על גופו.

אני מסתכלת על הבקבוק.

טכנית, אני יכולה להכריח אותו ללכת לסופרמרקט הקרוב ברגל ולקנות לי את השמפו שלי, אבל אני פשוט נחמדה מדי.

עכשיו השיער שלי מריח כמו לוטוס הרים. וזה רק נשמע אקזוטי, במציאות זה פשוט פיכסה.

זה המחיר שאני משלמת על רגעי טוב הלב שלי.