כי אמא שלי מתנכרת לי.

נשבעת לכם, לא משתלם להיות הבת שלה. מלבד האוכל שהיא מספקת וקורת הגג ושאר השטויות הלא חיוניות האלו.

אמא שלי החליטה שבשל סיבות שוליות (הקריירה שלה, למשל) היא לא מתכוונת להסיע אותי יותר ברחבי העיר.

אחרי נאום של חצי שעה בערך, (שכלל ביטויים קלאסים כגון: "אני לא נהג המונית שלך" וכמובן, המשפט הידוע והאהוב- "בשביל מה יש אוטובוסים?") הצלחתי להבין שני דברים:

האחד, שאמא שלי לא תסיע אותי יותר, ולו למכולת השכונתית, בעקבות השיעבוד התמידי שבו היא הייתה נתונה מתחילת החופש, להגדרתה.

והשני, שאני מאבדת ריכוז ממש ממש מהר. (מה לעשות שהזבוב שמסתחרר במעגלים מסביב לשולחן המטבח הרבה יותר מעניין מנאומי ה"אני-הקורבן-בבית-הזה-וכולכם-לוקחים-אותי-כמובן-מאליו" של אמא שלי?)

בתור נערה יצירתית, החלטתי שלא לתת למשבר הזה להרוס את החופש המרתק שאני עוברת, שכלל עד עכשיו הרבה טלוויזיה ומחשב, ומינימום קשרים חברתיים.

אמא לא רוצה להסיע אותי? אין בעיה. אני אגרום לה להתחרט על זה. אני הרי יכולה להוציא תואר ברגשות אשם בלי להתאמץ בכלל.

התוכנית הייתה פשוטה. התלבשתי במיטב מחלצותיי הזנותיות:

חולצה שעלתה עליי בכיתה ו', ועכשיו משמשת כחולצת בטן/סטרפלס/מחוך/סמרטוט רצפה.

חצאית שהייתה פעם חיקוי עלוב של החצאיות ההיפיות שמוכרים בבומבמלה, ובאקט של מרדנות הפכתי אותה למעין חצאית מיני לא מזוהה אי שם בימי כיתה ז' העליזים.

גרביוני הרשת שלי מהתחפושת בפורים. (התחפשתי לדינוזאור, כך שהגרביונים היו חלק בלתי נמנע מהתחפושת, כמובן.)

לכל זה הוספתי אודם אדום וזנותי, (גם הוא מהתחפושת של הדינוזאור, אלא מה?) ולהשלמת המראה-

נעלי עקב, שמרוב עקב לא תוכלו לזהות שמדובר בנעל.

בקיצור, הייתי פרחה-על-מקל, שפשוט מחכה שמישהו יעשה בה מעשים מגונים.

"טוב אמא, אני הלכתי!" קראתי בדרמטיות אל עבר חלל הבית, משתדלת לא למעוד מכל המדרגות.

"תהני, מתוקה." עיניה של אמא לא משו מהעיתון לעקרת הבית המשועממת.

"אני מתכוונת ללכת ברגל." כנראה שהיא פשוט לא ירדה לסוף דעתי.

"בסדר, חמודה." עכשיו בטוח שהיא לא ירדה לסוף דעתי.

"לבד!" מה לא בסדר עם האישה הזאת?!

"לקחת מפתח?" כן. כי זה מה שיציל את חיי. המפתח, איתו אני אכה את האנס עד אובדן הכרתו.

"לא. והמסיבה נגמרת בשלוש בלילה. אני מקווה שלא אכפת לך שזו השעה שבה אני מתכננת לחזור. לבד. בחושך. דרך הסמטה של כל המסוממים והאנסים והמעריצים של השיר שלנו." זהו. לפעמים חייבים להסביר לה מילה במילה, אבל בסוף היא תבין, נכון?

"אל תשכחי לנעול אחרי שאת נכנסת."

אז יצאתי מהבית לבושה כמו זונה מסוג ד'. איזו ברירה כבר הייתה לי?

אחרי שנופפתי לשכנה שלי, שמיהרה בתגובה להסתיר את שלושת ילדיה מאחוריה, (כן, היא מספיק שמנה כדי שלא יראו אף אחד מהם.) הבנתי שאני בבעיה.

כמובן שלא הייתה שום מסיבה הלילה, (כלומר, אני מניחה שכן הייתה, אבל אף אחד פשוט לא הזמין אותי.) אבל בכל מקרה-

לחזור הביתה בשעה כל כך מוקדמת יהרוס לגמרי את כל התוכנית.

הרי רציתי שאמא תשב ותכסוס ציפורניים במתח עד שלא ישאר לה עור על האצבעות.

הרי רציתי שאמא תתקשר למשטרה ותצרח "לא אכפת לי שעברו רק שעתיים! הבת שלי לא חזרה מהמסיבה ואני דואגת לה כל כך!" כמו בדרמות הרומנטיות הכל כך לא אמינות.

הרי רציתי שאמא תזיל דמעה תיאטרלית על לחייה.

והכי רציתי, שכשאחזור הביתה, באיחור של שלוש שעות, אמא תרוץ לעברי, תפול על ברכיה, תבקש מחילה, ותבטיח שמהיום היא מוכנה להסיע אותי עד למאדים. אפילו בשתיים בבוקר. העיקר שאני אהיה בסדר.

זה יותר מדי לבקש?

בקיצור, האפשרות לחזור הביתה לא באה בחשבון.

החלטתי להסתובב בגן השעשועים הישן במקום. החלטה שהתבררה כלא ממש מוצלחת:

שלושה זאטוטים ניסו להתחיל איתי, ואחד מהם אפילו הציע לי טופי בטעם וודקה.

אז בסוף קיפלתי את הזנב (של הדינוזאור) בין הרגליים, וחזרתי הביתה. אפילו שזה אומר שאני אאלץ להסתמך כל המשך החופש על תחבורה ציבורית, כמו פשוטי העם.

הגעתי הביתה נטולת רוח קרב (ונעל עקב אחת, שהלכה לי לאיבוד), רק כדי לגלות שהדלת נעולה.

מה אתם יודעים. כנראה שבכל זאת היה כדאי לי לקחת את המפתח.

אז עכשיו אני ישנה בחצר. ויכולתי להישבע ששלוש נמלים נכנסו לי לאוזן.