וכן, יש לנו חתול שכונתי (מהסוג שכולם מלטפים ומאכילים בקוטג' שפג תוקפו, אבל לא מאמצים אותו או חלילה מספקים לו קורת גג)

כי הוא אכל לי את נייר עטיפת ספרי הלימוד. (מה יש? חסר קוטג' מעופש בעולם?) וזה דבר שלא יעשה.

למה?

כי לא מתעסקים עם ציוד בית הספר שלי.

אני יודעת שלכאורה לנערות מתבגרות בנות 16 וחצי לא אמור להיות אכפת מה מצויר על המחק שלהן (אני יודעת, כי אני והחברות שלי ניהלנו שיחת "איזה-פתאטיות-הילדות-שאכפת-להן-מה-מצויר-על-המחק-שלהן", במהלכה השתדלתי לצחוק הכי חזק מכולם, להסכים עם כולם, ולהיות הנבזית מכולם-כדי לא לעורר חשד ו/או למשוך תשומת לב מיותרת.)

אני יודעת, אבל לא ממש אכפת לי.

יש לי חולשה לריח של דפים חדשים, אני מתמסטלת ממרקרים בצבעי נאון ואני כמעט גומרת כשאני מוצאת את גוון הירוק הספציפי שחיפשתי בצבעי העפרונות.

לרוע המזל, זהו מסוג התחביבים שאת יכולה לממש רק פעם בשנה. (ממש כמו התחביב להדליק את הנרות בחנוכיה למרות שאחותך בת החמש צווחת ברקע שהיא רוצה לעשות את זה.)

רק פעם בשנה אפשר להלך במסדרונות הקסומים של קרביץ, להסס, להתלבט, לכסוס ציפורניים.

ההחלטות שנעשות ברגעים חפוזים אילו, הן אלה שיקבעו מי יבהה בכם כאשר תפתחו את ספר האלגברה בתיעוב- סנופי או גארפילד?

למרות שאני יודעת שאין להקל ראש בדברים הללו, אמי מולידתי לא מבינה עניין. (בדיוק כשם שהיא לא מבינה עניין בשאר תחומי החיים- "למה את צריכה פלאפון עם מצלמה? יש לך מצלמה" "למה לבזבז כל כך הרבה כסף על מחשב נייד כשאת יכולה לקנות מחשב לא נייד?" "למה לשים בכביסה בגד שלבשת רק שלוש דקות?" וכהנא וכהנא.)

שנה אחר שנה בזה אמא לסיבת קיומי, הופכת את החוויה לה חיכתי שנה שלמה לבלתי נסבלת ממש.

למרות שחזרתי והדגשתי באוזניה (אפילו השארתי פתק על המקרר) שהשנה אני מעוניינת לקיים את טקס הקניות המקודש באופיס דיפו, על מנת להנות מאיכות בלתי מתפשרת, בבוקר יום שני העירה אותי אמא בשבע, מנצלת את העובדה שאני חצי ישנה חצי מעולפת, והחנתה את מכוניתה בכפר השעשועים.

נו באמת.

איך אתם מצפים ממני למצוא את יומן חלומותיי (שכמובן שאחרי שני ימי לימוד תיפסק הכתיבה המסודרת בו לאלתר, והוא יראה חדש כביום היוולדו, ואפילו יהיה אפשר למכור אותו. כלומר, רק טכנית, כי מעשית כל שנה מתחלפים הימים. איזו המצאה מטומטמת, ימות השנה.) במקום שמוכר בייבלידס? כן, זה הסביבונים האלה שיצאו מהאופנה בסביבות... אה, רגע, הם אף פעם לא היו באופנה.

בעקבות המבט שלי, שיכול לגרום לפרחים לנבול ולתינוקות לבכות (לא חוכמה, הם תמיד בוכים) אמא רק מושכת בכתפה.

"אילו רק קניות, לא?" לא!

למרות הכל אני מחליטה לבדוק מה יש בכפר השעשועים, (וכשאני אומרת "מחליטה" אני מתכוונת שאמא הבהירה לי יפה מאוד שאו שאני עושה את הקניות לביה"ס כאן, או שאני עושה אותן במכולת של רחמים, ואני בכל זאת מעדיפה שהקלמר שלי יהיה קלמר ולא קופסא ריקה של אצבעות קינדר.) ונכנסת.

במבט ראשון, אני חושבת שמתתי, והגעתי לגיהנום. הרי תמיד ידעתי שהגהנום יהיה מלא במוצרי לוואי של בראץ.

מחברות של בראץ, יומנים של בראץ, יל'קוטים של בראץ, מחוגות של בראץ, טמפונים של בראץ, סרגלים של בראץ, מחקים של בראץ, ניירות עטיפה של בראץ, קלמרים של בראץ, עטים של בראץ, מחשבונים של בראץ, מחדדים של בראץ, מערכת שעות של בראץ ואפילו בראץ שיכולה ללכת במקומך לביה"ס.

אני עוברת בקושי רב (כנראה שאני אלרגית לבובות שראשן נפוח פי שמונה מגופן) למעבר הבא, ויודעת שהפעם בטוח מתתי. הרי רק הגיהנום יהיה מלא במוצרי לוואי של ברבי.

והם מגונים. אלוהים, כמה שהם מגוונים-

ברבי כלה, ברבי רוכבת על סוס, ברבי רוכבת על לויתן, ברבי וטרינרית, ברבי גניקולוגית, ברבי בהיריון, ברבי מסוממת, ברבי גננת, ברבי פרה, ברבי כושית, ברבי סינית, ברבי מחליקה על הקרח, ברבי בלרינה, ברבי במחזור, ברבי מתעמלת אומנותית (בחיי, הרגליים שלה נמתחות לכל כיוון!) ברבי ציירת, ברבי ניתוח פלסטי, ברבי תינוקת, ברבי ילדה, ברבי not a girl not yet a woman, ברבי דארג קווין, ברבי מלכה, ברבי נסיכה, ברבי דוכסית, ברבי באופרה, ברבי בת הים ואפילו ברבי עם שיער שחור! (זה לא איזה אוקסימרון או משהו?)

על כל מחברת יש ברבי אחרת. כל טוש מעוטר בפנים אחרות. לא יכולתי לסבול זאת יותר.

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את החנות מטשטשת (וזה עוד לפני שהספקתי להגיע למעבר פו הדוב. אני שונאת את הדוב המתקתק והמחליא הזה!) ואותי נאחזת בכל הכוח בנייר עטיפה פרחוני.

כשאני מתעוררת, אני במיטה בחדר שלי. אמא שולחת לי הודעה לפלאפון.

"כדאי לך למהר, עוד מעט יגמרו כל הטושים בשני שקל אצל רחמים." אני נאנחת. כנראה ששוב ההנאה תהרס לי. שוב אאלץ לחכות לשנה הבאה.

ועכשיו החתול הארור הזה גוזל ממני את מה שהרווחתי ביושר? הנייר הזה עלה לי בבריאות! אני אוכלת קורנפלקס והכריות נראות לי כמו ראש ענקי של בראץ! אני סובלת מהלם קרב קשה. 

חכה חכה, חתול.

אתה עוד תתגעגע לימים בהם קיבלת הרעלת קיבה ממאכלים שנשכחו במקרר ליובל או שניים אחרי שאני אגמור איתך.