שאלה טובה.

גם אני שואלת את עצמי כל בוקר מחדש, בעודי מטיחה את השעון המעורר בקיר, ותוהה האם הגעתי ליקום מקביל בו אנשים באמת קמים בשעה שבע בבוקר (הרי ברור לי שלפני ארבע בצהריים אין טעם אפילו לפקוח את העיניים.)

לרוע המזל יש לי אימא, שרואה בהשכלה שלי תירוץ מספק לדאוג לכך שאני אקום, אחרי שניפצתי שלושה שעונים מעוררים והוצאתי את הבטריות לעוד שניים. בחיי שהאישה הזאת פשוט לא מבינה רמזים.

כיתה יא' זה חרא של דבר. למרבה ההפתעה, היא הרבה יותר קשה מכיתה י'. מי היה מתאר לעצמו.

בהתחלה חשבתי (בתמימותי) שעשו טעות במערכת. הרי לא יכול להיות שמערכת החינוך באמת מצפה ממני, מימיקה, הידועה בין היתר ביכולתה המופלאה לישון יומיים רצופים בלי לשנות אפילו תנוחה, (אני גם יכולה לגהק את ה-ABC אבל אני מניחה שזה לא רלוונטי לפוסט.) ללמוד 58 שעות בשבוע.

אי אפשר לצפות ממני להישאר ערה בשיעורי מתמטיקה אחרי שראיתי מרתון "עקרות בית נואשות" עד שתיים בלילה (כן, יותר מעניין אותי מה נסגר עם התינוק של דניאל מאשר מה נסגר בסוגריים)

אי אפשר לצפות ממני לכתוב את הבניין של שלושים פעלים בערבית למחר, כשמתחשק לי ללכת דווקא הערב לקניון.

אי אפשר לצפות ממני להקשיב למורה להיסטוריה כשהיא לבושה בבגדים מזעזעים כל כך, שפלא שעוד לא התעוורתי.

מצטערת, משרד החינוך, אבל אתה פשוט תאלץ להתאים את עצמך אליי אם אתה מעוניין ללמד אותי (וברור שאתה מעוניין. זה לא כאילו יש איזה שלושים מיליון ושניים תלמידים בכל הארץ.) הבנתם, אנשי חינוך באשר הינכם?

להלן דרישותי בתמורה להיותי תלמידה:

נתחיל מזה שיום הלימודים יתחיל באחת. (שזו התפשרות גדולה מצידי, ד"א. זה מחייב אותי לקום 3 שעות לפני השעה שבה תיכננתי לקום.)

הוא גם יסתיים בשתיים. (כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולהשלים את שעות השינה החסרות שלי, כמובן.)

בגלל שאני מאבדת ריכוז ממש ממש מהר (כבר קרה לי פעם ששכחתי לאן בדיוק אני מנסה לחתור באמצע משפט. זה לא מוציא אותי יותר מדי אינטיליגנטית.) כל שיעור ימשך רק עשרים דקות.

כל מורה חופר יפוטר לאלתר. אין לי כוח לשטויות שלכם. אל תשכחו שאני עושה לכם טובה בזה שאני בכלל הולכת לבית הספר.

אני צריכה נהג פרטי לבית הספר. לא נאה לי להסתובב בתחבורה ציבורית. תמיד יושבים לידי זקנים מוזרים שמציעים לי שוקולד מארומה. אם אתם לא אוהבים את השוקולד של ארומה, למה אתם לוקחים אותו בכלל?! 

אני גם צריכה נהג פרטי הביתה. לא נאה לי להסתובב בתחבורה ציבורית. תמיד יושבים לידי ערסים מכיתה ג' שפשוט משוכנעים שהתאהבתי בהם נואשות- "נשמה, זה לא ילך ביננו, יש לי דייט לוהט עם יוליה מ-ו' שנייה" אה, כן? נחש מה, מותק. זה לא ילך בינינו, כי יש לי כבוד עצמי. אה, כן, וגם בגלל שאני לא פדופילית.

מבחנים לא עושים טוב לנפש העדינה שלי, אז אנחנו פשוט נוותר עליהם. ואל תתחכמו לי, זה כולל בחנים, בחני בקיאות, בחני פתע, בחני הפתעה או כל עינוי אחר שאתם המורים ממציאים כשאין לכם מה לעשות עם עצמכם. שזה בערך כל חמש דקות.

בנוסף, אני דורשת גישה לשירותי המורים ולחדר המורים. זה הרי ידוע ששירותי המורים הם היחידים בכל בית הספר שיש בהם נייר טואלט לרפואה, ושבחדר המורים יש מכונה שמכינה שוקו חם חבל על הזמן, עם קצפת מעל. אם נדמה לכם שאני מתכוונת להסתפק בשוקולית של עלית- טעות מרה בידכם.

כמו כן, אני שומרת לעצמי את הזכות להכין אך ורק 2% אחוזים מכלל שיעורי הבית לבחירתי, ותאלצו להסתפק בזה. מה לעשות, יש לי חיים, ואני צריכה המון זמן לבהייה חסרת מטרה במסך הטלוויזיה.

אני רוצה שיהיה לי גם שולחן של מורה, ולא של תלמיד. ואני רוצה יומן כיתה פרטי שיהיה רק שלי. (מה אכפת לכם על מה אני מפנטזת בזמני הפנוי, הא?) אני רוצה גם את הסמכות להעמיד תלמידים שלא מוצאים חן בעיניי בפינה. ואני רוצה אספקה בלתי מוגבלת של חוזר החודש.

אה, וגם סוס פוני.

במידה ולא תמלאו את כל התנאים כפי שצויינו בפוסט, אני לא מתכוונת לדרוך שוב במפתן בית הספר, כי האמת שדי מציתי את כיתה יא'.

כן, מיציתי.

נמאס לי מהעובדה שלשכנתי לספסל הלימודים יש יותר מ-72 עטים צבעוניים, ושאם אני עושה בטעות קו עם אחד מהם היא צווחת ברחבי הכיתה "גנבת! גנבת!"

נמאס לי מהעובדה שהכיסא שלי נמוך. ואפור.

נמאס לי מהעובדה שאני צריכה לשמוע ילדים קטנים צורחים בהפסקה ושואלים אחד את השני "אז תגיד, מי הפוקימון האהוב עלייך?"

נמאס לי מהעובדה שהמורה שלי לכימיה קורץ אליי כאילו הייתי הפילגש שלו.

נמאס לי מהעובדה שהשנה יש לי מחנך, ככה שמשפטים כמו "המורה, אני צריכה ללכת הביתה כי אני במחזור" לא יעלו על בדל שפתי.

נמאס לי מהעובדה שהמנהלת שלי מספרת בדיחות קרש, ואני חייבת לצחוק.

נמאס לי מהעובדה שאסור לבוא לביה"ס עם נעליים מוגבהות, ובלעדיהן אני מגיעה, בערך, לפופיק של השרת.

והכי נמאס לי מהעובדה שאני יא'ניקית. איזו מילה דוחה.

אז או שתבואו קצת (ממש קצת) לקראתי, כמו שצוין למעלה, או שאני פשוט אלך ולא אשוב עוד. (יחי ההצהרות הדרמטיות.)

ותאמינו לי, אנשי חינוך מכוערים שכמוכם עם עניבות תואמות, שרק אתם תסבלו מזה שאני אנשור מבית הספר, אהיה חסרת השכלה ובעקבות כך מובטלת שנאלצת לחפש מטבעות בביוב ולמכור חזירים קטנים שהכנתי מפחיות ישנות בשביל לממן נסטי בטעם למון, שזה הנסטי הכי מגעיל מכל הנסטים בעולם. רק אתם תסבלו, באמת.