כי המנצח של מקהלת בית הספר מחפש אותי, וזה אף פעם לא יכול להיות טוב, בדיוק כמו שאף פעם לא קוראים לך במערכת הקריזה כי החליטו שהחוכמה שלך כל כך מפותחת עד שאתה לא ממש צריך את כיתה יא' ויב' ואתה יכול פשוט ללכת הביתה, הו לא.

קוראים לך כי באת לשיעור ספורט עם ג'ינס. בפעם ה-23 מתחילת השנה. (מה לעשות, אותי לא תתפסו בטייטס. זה גורם לאגן שלי להראות לא נשי בצורה מחרידה.)

בעודי בוחנת את הקרמיקה (או לפחות מה שהיה פעם קרמיקה) בתא השירותים אליו נסתי כל עוד נפשי בי, אני מהרהרת. (כי זה או זה או לספור כתמים בלתי מזוהים על הרצפה, ולא ממש מתחשק לי להתעלף מגועל.) החיים שלי, אני מגיעה מהר מאוד למסקנה, מתדרדרים מרגע לרגע, כמעט כמו בקומדיה מצחיקה. רק שזה בכלל לא מצחיק. לפחות לא אותי.

הנה, אפילו עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה, אני מקליטה את עצמי במקרופון של המחשב אומרת גסויות, עד כדי כך אין לי מה לעשות עם עצמי.

כמה שאני שונאת את המנצח של המקהלה. עליתי לפני יומיים על האוטובוס הלא- נכון. כלומר, ידעתי שאני עולה על האוטובוס הלא נכון, אבל לא הייתה לי ברירה, כי הוא קלט אותי בזווית העין. (ידעתי שלא כדאי לי לצאת מהבית, ידעתי שהוא יארוב לי ליד המכולת השכונתית. איזו עוד סיבה יש לבן אדם לבוא ולקנות את החלב שלו דווקא בקצה השני של העיר, דווקא במכולת שמנוהלת ע"י עבריינים?) אז התחבאתי מאחורי איזה איש שמן, עליתי על האוטובוס הראשון שעבר באזור, שילמתי לנהג שלושה וחצי שקלים (שיכולתי להשתמש בהם לכל כך הרבה דברים אחרים, ועד עכשיו זה מטריד אותי.) והתיישבתי.

תוך שנייה מתיישבת לידי ילדה אתיופית.

ואחריה עולות לאוטובוס שתי נשים אתיופיות.

ואז זקן אתיופי.

ואז עוד זקן אתיופי.

ולפני שאני שמה לב, כל האוטובוס מלא באתיופים.

אין לי בעיה עם אתיופים, באמת. יש לי בעיה עם אתיופים שמדברים אתיופית, (משום מה נראה לי שלא ככה קוראים לשפה שלהם) מצביעים עליי, מגחכים, ומצביעים עליי שוב.

ולא, אני לא פרנואידית. הם באמת הצביעו עליי! ומי יודע מה הם אמרו? יכול בהחלט להיות שהם תכננו לחטוף אותי, או להכריח אותי למכור להם את נעלי הספורט שלי, או אפילו להציע לי גמבה. (נו באמת, כולם יודעים שאני שונאת גמבה!)

מרוב פחד (אלוהים, רק לא גמבה) ירדתי בתחנה שבכלל לא ידעתי שנמצאת בעיר, בתוך רחוב שבכלל לא ידעתי שנמצא בעיר, בתוך שכונה שבכלל לא ידעתי שנמצאת בעיר. אני בהחלט אדם בעל חוש התמצאות וכישרון לגיאוגרפיה.

"אל תלחצי מימיקה." אני מדברת לעצמי, וזה לא כל כך נורא, כי האיש הגבוה והמוזר שמסתכל עליי מדבר גם הוא לעצמו.

אני מנסה להיזכר מה לימדו אותי בצופים על הישרדות בשטח לא מוכר. לוקח לי קצת זמן להיזכר שמעולם לא הייתי בצופים.

אני מחפשת בכיס מצית כדי להתחיל מדורה, למרות שבכלל אין לי אחד, ומקללת את עצמי על זה שאני לא ילדה נגררת חברתית שמעשנת.

אני סוקרת את הסביבה שלי. זה נראה כמו גן שעשושעים. האיש המוזר עדיין כאן. קצת מאחוריו יש מזרקה, אבל למדתי מ'הישרדות' שאף פעם לא שותים מים בטבע מבלי להרתיח אותם, אלא אם כן מתחשק לכם לגדל איזה טפיל מחמד בבטן. (וחוצמזה, נדמה לי שראיתי איזה ילד משתין לשם)

מימינה של המזרקה יש נדנדה שבורה. אני מנסה לחשב כמה זמן יקח לי לפרק אותה לגורמים כדי לבנות מחסה, ומגיעה למסקנה שאולי זה לא שווה את זה.

בתיק יש לי חטיף גרנולה, אבל זה לא הסוג שאני אוהבת. אני מתלבטת. מצד אחד, יש בזה צימוקים, מצד שני, אני עלולה להישאר פה דקות, אפילו שעות.

בסוף הרעב מנצח, ואני מבלה את השעה הקרובה בהוצאת צימוקים מתוך החטיף וזריקתם על יונים שעוברות ושבות (עד שאחת מהן מנסה לנקר לי את העין, ואני מבינה את הרמז הדק).

אחרי שאני מסיימת את הגרנולה ומשיבה לעצמי את הראיה בעין שמאל, אני שופכת את תכולת התיק על הרצפה, ומוצאת את הדברים הבאים:

ליפסטיק בטעם מנגו (זה רק נשמע טרופי).

טמפון מיני של קוטקס, שאני שומרת רק בגלל שיש עליו ציורים חמודים של תותים.

בטרייה ישנה שהוצאתי מהשלט של הטלוויזיה כדי שאח שלי לא יוכל לראות 'פוקימון'.

סיכה לשיער של דורה החוקרת, שאו שלקחתי לאחותי או שגנבתי מהחנות של הכל בשתי שקל.

טבעת שחשבתי שהעוזרת גנבה לי. (אני מניחה שאני חייבת לה התנצלות. ומקור פרנסה חדש.)

תעודת זהות של מישהו בשם 'חיים פנחס' שמימי לא פגשתי. (אם מישהו מכיר איזה חיים פנחס עם שיער חום והרבה חצ'קונים- שיצור קשר)

ומטבע של חמישה שקלים.

אני נפעמת. האפשרויות בלתי מוגבלות ממש. בחמישה שקלים אני יכולה לקנות תפוצ'יפס כתום, או קינדר ג'וי, או בובה של פאוור רינג'ר, למרות שאני בספק אם זה מה שיעזור לי במצב הספציפי הזה.

אבל לפני שאני מחליטה איך לבזבז את ההון הקטן, האיש הגבוה והמוזר קופץ משום מקום, חוטף את המטבע, ונעלם.

זה מאוד מרגיז אותי, אבל לפחות עכשיו אני לא אצטרך להקשיב למלמולים הבלתי פוסקים שלו על ילדות קטנות בנות 6 ומה שהוא הולך לעשות להן, אם וכאשר הוא יקלע אי פעם לגן שולה.

אני מסתכלת בשעון החדש והנוצץ שלי, שלא אומר לי הרבה כי אני לא יודעת לקרוא שעון, אבל אני מניחה שעברו בערך עשרים דקות מאז שהגעתי למקום הנורא הזה. לפי החישובים שלי, יקחו לאימא עוד איזה שבועיים לפני שהיא תשים לב שיש לה רק שני ילדים בבית.

אני מחליטה לעשות צעד נועז, ולתפוס טרמפים. כנראה שאני משתמשת באצבע הלא נכונה, כי גם אחרי חמש דקות תמימות אף אחד לא עוצר לי.

ואז מתקרבת אליי מכונית. אני מחייכת. אני מתקרבת. אלוהים, איזו טעות טרגית.

הייתי צריכה לזהות את הנהיגה הגרועה, הייתי צריכה להריח אותו מקילומטרים, ובעיקר, הייתי צריכה לזכור שהוא האדם היחיד בעיר שנוהג במכונית סגולה.

המנצח של המקהלה עוצר את המכונית שלו לידי, מחייך. אני כבר לא מחייכת.

למכונית שלו יש ריח של חתולים שרקדו כל הערב במועדון, חזרו הביתה, מזיעים, שפכו על עצמם חצי בקבוק שמפניה ואז עשו סקס עם עז. אני לא ממש אוהבת את הריח הזה.

"איזה צירוף מקרים." המנצח של המקלה שלי אומר.

"אהה." אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שנון לומר.

"אני חיפשתי אותך, ידעת את זה?"

"אהה?" לא, לא ידעתי. חשבתי שהשארת לי את כל שלושים ההודעות האלה בפלאפון בשביל הצחוק.

"לא חשוב, העיקר שאת כאן עכשיו."

"אהה..." אני מרגישה כאילו אני צופה בתאונה בהילוך איטי, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לבהות בילד הקטן נמחץ למוות תחת משאית שוקו חם.

"אנחנו מתכוונים לפתוח את המקהלה שוב, ורצינו לדעת אם תשתתפי בה גם השנה."

לא, לא, לא, לא! אם יש דבר יותר גרוע מלהיות בבית הספר, זה להיות במקהלת בית הספר. זה לא בגלל שהתלבושות שלנו נראות כמו וילונות שנתפרו ע"י שתי נשים עיוורות העונות לשם "נחמה". זה לא בגלל שאנחנו שרים רק שירים שחגגו כבר "עד מאה ועשרים שנה". זה לא בגלל שהמקהלה כוללת שלוש שעות שבועויות, פלוס שעה של פיתוח קול פלוס שעה של אנסמבל (אל תשאלו אותי מה זה, אין לי מושג) זה לא בגלל שהמנצח שלנו מעולם לא שמע על דאורדורנט. זה בגלל הכל ביחד.

אין שום סיכוי שבעולם שאני חוזרת לעינוי הזה שוב, ועוד מרצוני.

"כן, בטח, אני אשמח להיות במקהלה, שוב." מה לעזאזל אמרתי כרגע? ולמה? למה?!???!?!?!

"יופי, אני שמח לשמוע. את גרה כאן, לא?" הוא עוצר את המכונית, אני יורדת. 

אני כל כך עסוקה בלרחם על עצמי, עד שאני לא שמה לב שהוא הוריד אותי בדיוק במקום שממנו הוא אסף אותי.

אל תדאגו, בסופו של דבר הגעתי הביתה, הודות לשני טווסים, שוטר קוקסינל ורב עם חצאית ג'ינס. (תודו שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה לא מוצלחת במיוחד)

ועכשיו אני מתחבאת בשירותים בביה"ס. התחלתי להפיץ שמועות שאני עוברת לאוסטרליה. אולי הוא יקנה את זה. אולי אני עוד אנצל. אולי יש לי עוד סיכוי לטיפת אושר בחיים הנוראיים הללו.

אבל על מי אני בכלל עובדת? מדובר במנצח של המקהלה שלי. הזמן החופשי שלי הולך ואוזל, וכל מה שנותר לי הוא לקוות שמה שדרכתי עליו כרגע הוא בוץ.