אה, אני לא. נפתרה התעלומה. מה לעשות, אף פעם לא הייתי יותר מדי מוצלחת בדחיית סיפוקים.

אני שונאת את יום כיפור. שונאת שונאת שונאת. הדבר היחידי שטוב בו הוא שסוף סוף יש לי תירוץ לא לצחצח שיניים. (עכשיו אתם תבהו במסך המחשב ותחשבו לעצמכם "היא רצינית, או שהיא צוחקת?" ולא תהיה לכם שום דרך לדעת את זה, אלא אם כן תנשקו אותי צרפתית, מה שלא כל כך קשה כי אני מאוד נואשת, מאוד זולה ומאוד קלה להשגה.)

יום כיפור הוא יום מבאס מאוד. נתחיל מזה, שעקב בר המצווה ההולכת וקרבה של אחי (מה שפתר לי את התעלומה בן כמה הוא לעזאזל, כי די הפסקתי לספור כשהוא הגיע לגיל 5. מה לעשות, לוח הזמנים שלי עמוס.) הילדון החליט שהוא מינימום דוס. הווה אומר, שהוא הלך אחרי בבית וספר בדיוק כמה נורות חשמל הדלקתי, כמה סרטים ראיתי, וכמה בורקסים אכלתי. החלק האחרון דיכא אותי במיוחד, אני חייבת לציין.

(הרגע שמתי לב שהשתמשתי במילה 'תעלומה' פעמיים מתחילת הפוסט. מה נסגר איתי? זה בוודאי סימן שהשתגעתי סופית, כי אילו הייתי שפויה הייתי מחפשת בנרות מילה נרדפת למילה 'תעלומה' כדאי להישמע כמו מישהי בעלת אוצר מילים נרחב.)

(הרגע שמתי לב שגם השתמשתי ביותר מדי סוגריים והערות אגב. שיט. צריך לעשות משהו בנדון.)

[הנה, זה יותר טוב.]

אז אחרי שבעטתי לאח שלי בראש, מה שגרם לעילפונו הזמני, המשכתי לאכול בלי כל רגשות אשם.

אבל אפילו ההנאה הצרופה שבלאכול בשעה שאת יודעת שאת לא אמורה לאכול לא נמשכה לזמן רב, לכן החלטתי לעשות מה שכל בת ישראל אחרת עושה, ולצאת לקרוע את הכביש.

שמחה וטובת לב ניגשתי אל המחסן שלנו, תמימה, נאיבית. שום דבר לא הכין אותי למראות הקשים שעמדתי לראות.

אני יודעת שאני לא טיפוס ספורטיבי, אני גם יודעת שכל בעלי הגלגלים למינהם הם לא הדבר הכי שימושי בבית, אבל זה? זה כבר מוגזם-

הדבר הראשון שקלטתי היה האופניים שלפני שנתיים אבא קנה לי בפרץ נוסטלגיה וגעגועים לילדותו חסרת הטכנולוגיה, בתקווה שגם אני אתלהב כמוהו. לא התלהבתי. לא אז, ולא היום.

בכל מקרה, האופניים הללו כבר לא יכולים להקרא אופניים. יכולתי לקרוא להם "גוש חסר תועלת של חלודה", אבל לא נעים לי.

אז אני פשוט אקרא להם יצירת אומנות מודרנית. עשויה חלודה.

בתור מי שסירבה לקבל את זריקת הטטנוס שלה מתוך עיקרון (אני פוחדת ממחטים) החלטתי שזה לא יהיה חכם להתקרב, ועברתי הלאה.

הדבר השני שקלטתי היה הרולר-בליידס של ברבי שקניתי בכיתה ה' כי לכל החברות שלי היו, ונטשתי אחרי שהברכיים שלי היו מעוטרות בגלדים. (שבאופן מפתיע, לכל החברות שלי לא היו.)

אח, רולר בליידס מסכן שלי. אם זה לא היה כל כך מגעיל, זה יכול היה להיות יפה. משפחת עכבישים החליטה להקים את ביתה על הרולר בליידס, לפחות אני חושבת שזה מה שזה היה, כי כל הצבע הורוד נעלם כליל מתחת לרשת קורים לבנה ונוצצת.

יכולתי להוריד את הקורים, כמובן, אבל ריחמתי על משפחת העכבישים. ("ריחמתי" פירושו פחדתי מהם עד מוות)

הדבר השלישי שקלטתי היה הסקייטבורד שקיבלתי בתור מתנת יום הולדת מהחבר שכיהן לצידי לאורך חודשיים תמימים בכיתה ד'.

"זה לא כזה נורא," חשבתי לי. "אם מתעלמים מהציור הענקי של צבי הנינג'ה, אני לא רואה שום פגם רציני בכלי התחבורה הזה."

אבל, כמו כל הילדים בכיתה ד', גם חברי המקסים לא הוציא, כנראה, יותר מעשרים שקל על מתנת יום ההולדת שהעניק לחברתו המדהימה-

בשנייה שעליתי על הסקייטבורד, התפרקו הגלגלים, הקרש נשבר לשניים, ויכולתי להישבע שראיתי דמעה של כאב גולשת במורד לחיו של דונטאלו. (תמיד ידעתי שהוא נקבה. איזה עוד צב נינג'ה שמכבד את עצמו מסתובב עם סרט סגול?)

בשלב הזה כבר באמת זעמתי. אין בכל הבית הזה כלי רכב אחד נורמלי?! יש את המכונית של אמא, אבל לא נראה לי שזה הרכב האידיאלי ליום כיפור, תקנו אותי אם אני טועה. (הא, אני לעולם לא טועה! או לפחות לעולם לא מודה בטעות. זה פחות או יותר אותו דבר, לא?)

חזרתי הביתה זועמת ונרגנת, וכדי לפרוק את תיסכולי אכלתי בכוונה המבורגר וצ'יפס מול העיניים של אמא, שצמה. מה יש, שגם היא תסבול קצת.

כבר עמדתי להכריז שהשנה אני לא יוצאת מהבית ביום כיפור (הכרזה שללא ספק הייתה מזעזעת את כל בני הבית ואת תושבי העיר כולה) כשלפתע קלטתי את אחותי בזווית העין.

היא הייתה מכוערת, כהרגלה, אבל לא זה מה שהבחנתי בו. היא עמדה על משהו. משהו סגול. משהו עם ידית. משהו שהיה במקרה קורקינט סגול של דורה.

ניגשתי אל אחותי, שלצורך העניין נבחר לה כינוי נייטרלי כגון "'קמצנית" וחייכתי.

היא בהתה בי במבט חשדני.

"קמצנית, את מתכוונת לצאת היום לכביש?" חיוך זדוני מכיווני.

"כן, למה?" מבט חשדני מכיוונה.

"סתם, בלי סיבה. את יודעת, שמעתי שהחברה שלך, ניצי, עושה מסיבה היום." חיוך זדוני מכיווני.

"מסיבה ביום כיפור?" מבט חשדני מכיוונה.

(שיט, הייתי צריכה למצוא תירוץ אמין יותר, מסתבר)

"הא הא הא! צחקתי איתך!" חיוך, צחוק של משוגעת.

"אה." מבט חשדני מאוד מכיוונה.

"תקשיבי, מצאתי במחסן קורקינט עוד יותר חדש ועוד יותר גדול של דורה!" חיוך זדוני מכיווני.

"איך הוא הגיע לשם?" מבט חשדני מכיוונה.

"פיית השיניים בטח שמה אותו שם." חיוך זדוני מכיווני.

"אבל עוד לא נפלו לי בכלל שיניים." מבט חשדני מכיוונה.

"נו, לכי כבר! אני אומרת לך שיש במחסן קורקינט!" חיוך שעומד להישבר כל רגע מכיווני.

קמצנית נאותה סוף סוף לנוע לכיוון המחסן. אבל הקורקינט שלה, לעזאזל, עדיין איתה.

אני מחליטה שהגיע הזמן לפעולה קיצונית.

צריך לשנות את הביטוי "זה כמו לקחת סוכריה מתינוק." לביטוי "זה כמו לקחת קורקינט מילדה קמצנית בת 6", כי לא תאמינו כמה זה קל בשנייה שמדרדרים אותה במדרגות וסותמים לה את דרכי הנשימה.

חמושה בקורקינט (ועוד 17 מעשים רעים שהצטרפו לרשימה) יצאתי לקרוע את הכבישים, כי אין דבר יותר כיפי מלצרוח: "הא! אני על הכביש! ואני בכלל לא אמורה להיות על הכביש כי אני הולכת רגל! ניצחתי אתכם, חוקי תנועה מטופשים!"

אבל לרוע מזלי, למדתי שלמרות שאין דבר יותר כיפי מלצרוח: "הא! אני על הכביש! ואני בכלל לא אמורה להיות על הכביש כי אני הולכת רגל! ניצחתי אתכם, חוקי תנועה מטופשים!" יש הרבה הרבה דברים יותר כיפים מכמעט להידרס ע"י האמבולנס היחידי שעבר בסביבה.

(זו לא אשמתי, ממש קשה לנווט את הקורקינט. הדבר הזה מסובך מדי לגילי, מי שכתב "לגיל 3 ומעלה" על הקופסא ללא ספק עישן משהו לא חוקי שתאילנדים הכינו.)

לדעתי צריך לאסור על אמבולנסים לנהוג ביום כיפור. מה יש, שנפגעי תאונות האופניים ילכו קצת ברגל, בית החולים לא כזה רחוק ואוויר צח יעשה להם רק טוב.

לדעתי זה גם צריך להחשב כחטא כמעט לפגוע באנשים נאצלים ויפי תואר כמוני.

חבל שלאף אחד אחר לא כל כך אכפת מה דעתי מאז הפעם ההיא שהצבעתי בעד צביעת כל פסי מעברי החצייה בשחור, למען האחידות.

חזרתי הביתה נטולת כל שמחה (שמלכתחילה לא הייתה בי.) רק כדי לגלות את אחי ואחותי, בוהים בי מקצה גרם המדרגות, בסצנה שנראתה לקוחה מסרט אימה.

לא ממש הבנתי מה הם רוצים ממני, כי בסך הכל לא נגרם להם נזק יותר מדי רציני, אז פשוט הלכתי למיטה, מתעלמת מאחי שצרח שלהדליק מזגן ייחשב לי כ-16 הדלקת מנורות. קטנוני.

ואז קמתי. ואז כתבתי את הפוסט הזה. ואז נגמר לו עוד יום מרתק בחייה של מימיקה. בחיי שאני צריכה להוציא איזו ביוגרפיה או משהו.