וואו. איזו שאלה פילוסופית עם עומק. מן הראוי שגם התשובה תהיה פילוסופית עם עומק. אבל היא לא תהיה, כי אני כתבתי אותה, ואני מומחית בלכתוב שטויות, ורשימת קניות שמכילה בעיקר מאכלים משמינים.

אני קיימת כדי שהמשפחה שלי תוכל להתעלל בי, ולקחת אותי איתה לכל מיני חופשות משפחתיות שלא ממש קוסמות לי, כי אני שונאת את כל המשפחה שלי. (לרבות הכלב של האחות של הבן דוד של סבא שלי. אלוהים, איזה דוברמן מכוער.)

החיים בזבל. נורא מתחשק לי להכנס לסוכה שלנו ולא לצאת ממנה יותר לעולם. רק חבל שאין לנו סוכה. רק חבל שבטעות קרעתי לגזרים את כל הקישוטים של הסוכה כי הם הכאיבו לי בעין. בטעות.

רק חבל שהמשפחה שלי החליטה שהיא רוצה לערוך חופשה משפחתית.

אתם יודעים, אולי זה לא היה נורא כל כך אם החופשה המשפחתית הייתה בטורקיה. או באילת. או בעזה. אבל לא. הו לא. החופשה המשפחתית שלנו התרחשה בגינוסר.

איפה זה? לא יודעת. אני בכלל חשבתי שזה בחו"ל, אבל מסתבר שזה דווקא בארץ. (במרחק 6 שעות נסיעה ממקום מגורי, כמה נוח.)

אני ממש ממש שונאת מקומות שנראים טוב רק בחושך, כשיש תאורה יפה והירח מאיר אור נוגה, ולא רואים את הקירות המתקלפים. אבל גיליתי שאני עוד יותר שונאת מקומות שלא נראים טוב בכלל. לא באור ולא בחושך.

וגינוסר, כמובן, נמצא/ת ברשימת המקומות שהכיעור שלהם בולט למרחקים גם בחושך מצרים. (למה נמצא/ת? כי אני לא יודעת בכלל אם זה עיר/ישוב/מושבה/קיבוץ.)

אתם אולי חושבים שמרגע שהגעתי לגינוסר, החופשה הפכה לגיהנום. אתם טועים. מרגע שנכנסתי למכונית המשפחתית (שמתם לב כמה פעמים המילה "משפחה" על כל נטיותה מופיעה בפוסט הזה?) כבר הבנתי ששום טוב לא יצא לי מהחופשה. לא שאי פעם דמיינתי שמשהו טוב ייצא לי מהחופשה הזאת, אבל זה הרי תמיד כיף שטיפת התקווה הקטנה (מאוד מאוד) שהייתה בך מתנפצת לרסיסים והופכת לשום דבר.

בהתחלה, השתדלתי שלא לתת לגישה השלילית שאופפת אותי כבר בערך 16 וחצי שנה להשפיע עליי ביום נאה זה. הרכבתי על אוזניי אוזניות (רק כדי לגלות שאין לי בטריה בmp), פתחתי את הספר האהוב עליי "חתול תעלול רוצח את סבתא בדם קר" (רק כדי לגלות שקריאה בנסיעות גורמת לי להקיא על עצמי), התישבתי כמה שיותר רחוק מאחותי (רק כדי לגלות שרחוק מאחותי פירושו קרוב לאחי) והוצאתי מהתיק שלי חטיף דוריטוס סגול (רק כדי לגלות ש'עלית' המניאקים שוב שמו לי קעקוע של דג מעוות בחטיף במקום לפרגן לי באיזה צמיד אופנתי שברור לי שלא הייתי לובשת ולו לרגע.)

התעלמתי מכל זה (התעלמתי פירושו הטחתי את ראשי בחלון המכונית עד שהוא החל מתנפץ, ואז הנחתי שכדאי לי להפסיק.) והסתכלתי החוצה, כדי לספוג את הנוף:

שני בתי קברות, שלוש חתולות דרוסות על הכביש ("אבא, אל תסע עליהן!" "מה זה משנה? הן כבר במילא לא מרגישות כלום."), ארבע מכוניות שנפגעו מתאונות דרכים כאלו ואחרות וחמישה סניפי מקדונלדס. ממש "אחד מי יודע" של מראות מלבבים על אם הדרך.

בערך כחצי שעה אחרי תחילת הנסיעה (הידד! עברנו 1/12 מהדרך!) נזכרתי שלא אכלתי כלום מאז אתמול בערב. (אחרי שראיתי שקיבלתי שוב קעקוע זרקתי את הדוריטוס מהחלון כאות מחאה.)

ביקשתי מהורי בנימוס לעצור באיזהשהוא מקום לאכול, ולראשונה בחיי, הם הסכימו! הייתי כל כך עסוקה בלתעד את הרגע במחול אומנותי, עד שלא שמתי לב שאנחנו אכן עוצרים באיזהשהוא מקום-

מסעדת רפאים ערבית, שבכניסה לה מוצב שלט של פינגווין מחייך, ועל החולצה שלו כתוב משהו בערבית. איך אפשר לחייך ממשהו שכתוב בערבית, לעזאזל?! זו שפה לא מצחיקה בעליל. (אני יודעת כי המורה שלנו לערבית סיפרה לנו בדיחה בשיעור פעם, משהו על איזה איש אחד עם שפם, ממש לא משעשע. אבל בעצם, אולי פשוט לא הבנתי את הבדיחה, כי כל שאר הכיתה התפקעה מצחוק.  מישהו יודע מה זה "מוסטשפה?")

"אמא, אני לא אוכלת כאן."

"אויש, תמיד יש לך תלונות. פה קטן מדי, שם גדול מדי, שום דבר לא מספיק טוב."

"כן אמא. צודקת. הרצון לאכול ארוחה בלי שיחטפו אותי בסופה הוא בהחלט רצון גחמני ומיותר."

"את כזאת דרמטית לפעמים." איך היא מעיזה?!

"טוב, אני לא נכנסת, אני מחכה באוטו! אני מעדיפה לגווע ברעב מאשר להיות חלק מהמשפחה הזאת!"

"טוב."

ולפני שהייתה לי ההזדמנות לקחת את המילים שלי בחזרה, המשפחה שלי נעלמה בפתחה של המסעדה.

יכולתי לרדוף אחריהם, יכולתי להתחנן שיביאו לי אוכל, אבל אני אישה גאה.

אז במקום זה ישבתי במכונית וחיסלתי את כל אספקת החטיפים שאמא הביאה לטיול, ואת הליפסטיק שלה, דווקא יש לו טעם נחמד, פירות טרופיים. זה כבר ילמד אותה לקח. (לא קיבלתי שרשרת, אבל קיבלתי פוג של פוקימון באחד החטיפים, אז סלחתי קצת ל'עלית'.)

המשך הנסיעה עבר פחות או יותר אותו דבר (חתולים מתים, מקדונלדס, וכו') חוץ מהעובדה שאחותי החליטה ששקט מדי באוטו, אז היא שיחקה 'חי צומח' עם עצמה.

יחסית לילדה בת שש, היא מאוד מטומטמת. ("חיה בס' זה שרקן?" כן.)

ואז, בדיוק כשחשבתי שאני עומדת לקפוץ מהחלון בעקבות הדוריטוס ולתפוס טרמפים הביתה ("דודי דו הוא לא מפורסם באות ד', יא פוסטמה! הוא בובת פרווה פדופילית!") הגענו.

ואז כבר באמת התחרטתי שלא קפצתי מהמכונית ותפסתי טרמפים הביתה.

המקום היה חור. הוא כל כך חור, עד שהוא צריך להודות לאלוהים שבכלל כיניתי אותו 'חור', כי אני מניחה שזו ההתייחסות הכי רצינית שהוא אי פעם זכה לה. (החלטתי סןפית להתייחס לגינוסר כאל קיבוץ. כי כולם שם היו קיבוצניקים מעפנים.)

נורא מתחשק לי להמשיך ולקטר כי בסך הכל אני ממש טובה בזה, אבל אני צריכה לתלות כביסה. (מעבידים אותי בבית.)

אז אני אמשיך לקטר אחר כך, כי אפילו הררי החוטיני המזוויעים שאמא שלי מכריחה אותי לקפל לא ימנעו ממני להשמיץ את גינוסר בכל רמ"ח איברי.