המוכר בחנות המוזרה ההיא של הקרוקס ניסה להתחיל איתי. וזה אומר עליו שני דברים.

האחד, שהוא מאוד נואש (בכל זאת, זאת אני שאנחנו מדברים עליה כאן.) והשני, שטבעת הזהב עם הכיתוב "הרי את מקודשת לי" היא בטח מתנה מתוכי המחמד שלו.

אני שונאת קרוקס. אין דבר מעצבן יותר מהגועל נפש הזה שעשוי שרידי קלקר צבעוני שלא בדיוק ידעו מה לעשות איתם, אז החליטו להפוך אותם איך שהוא לנעל. אבל בחרו מישהו שלא יודע איך נראית נעל. אז זה יצא מין ברווז מת כזה בשלל גווני הקשת.

אם הייתה לי אספקה בלתי מוגבלת של חומר צבעוני שניתן לעיבוד, ספק אם הייתי הופכת אותו לנעל. רוב הסיכויים שהייתי דוחפת אותו לחזייה, או בונה ממנו בית על העץ, או דברים שימושיים אחרים.

ועוד יותר מעצבן מהכיעור של הגועל נפש הזה (שימו לב איזה בן אדם מורכב אני. ראו כיצד אני סותרת את עצמי. הרי רק לפני כמה שורות קבעתי בדרך שאיננה משתמעת לשני הכיוונים שאין דבר יותר מעצבן מהגועל נפש הזה שעשוי שרידי קלקר צבעוני שלא בדיוק ידעו מה לעשות איתם אז החליטו איך שהוא להפוך אותם לנעל, ואילו כעת אני טוענת שיש דבר יותר מעצבן מהגועל נפש הזה שעשוי שרידי קלקר צבעוני שלא בדיוק ידעו מה לעשות איתם אז החליטו איך שהוא להפוך אותם לנעל! אני אדם מלא ניגודים. זה מה שעושה אותי לכל כך סקסית. זה והאף שלי שמגיע עד למקלדת ברגעים אילו ממש, אפילו שאני בכלל לא מתכופפת.) הם האנשים הנוראיים האלה שמתעקשים להשתמש בגועל הזה, ומגיבים להערה העדינה שלי בקשר לחוש הטעם המפוקפק שלהם בתגובה הבאה:

זה נוח.

כאילו בזה הם סיכמו הכל.

אתם יודעים מה עוד נוח? ללכת ברחוב בלי חזייה. וגם בלי תחתונים. ואתם יודעים מה עוד נוח? לרכב על אח שלך לביה"ס במקום להשתמש בתחבורה ציבורית. ואתם יודעים מה עוד נוח? לזרוק את הפדים המדממים לאסלה במקום לפח. אבל אתם לא רואים אותי עושה את כל הדברים האלו, נכון? (לפחות לא בתדירות יותר מדי גבוהה)

אז מה נוח, תגידו לי, מה נוח?!

בגלל זה נורא הפתיע אותי שלנעל כזאת מכוערת, יש אקססוריז כל כך יפים.

כן, אני מדברת על כל הדברים הקטנים האלה שאתה יכול לדחוף לחורים של הקרוקס שלך. אלה שיש עליהם דמויות של הנסיכות של וולט דיסני, וסמלים גוטים קשוחים ואפלים, וחתיכות פאזל מוזרות, ופרחים ואבני חן. (איזה ביטוי יפה זה 'אבני חן'. אני חושבת שאני אקרא לבן שלי 'אבני חן', כי יש לזה צליל חינני ורוחני משהו, והרי אין כמו רוחניות בשקל כדי לתחבר לאני הפנימי שלך.)

אז החלטתי לקנות כזה. אז החלטתי ללכת לחנות קרוקס. אז החלטתי לגנוב קצת כסף מאח שלי, כי אין לי כוח לבזבז כסף על השטויות האלה.

הגעתי לחנות מתנשפת ומתנשמת (אח שלי היה בחוג כדורסל, שזה בערך שימושי כמו החוג לנימוסים והליכות שאמא שלחה אותי אליו בגיל 7, אז לא יכולתי לרתום אותו לאוכף ולרכוב עליו, כך שנאלצתי לתפוס אוטובוס רגיל, אבל התברר שהנהג היה הנהג ההוא שמתנכל לי מאז הפעם ההיא שעליתי לו לאוטובוס עם 17 בלוני הליום ונעליים מלאות בבוץ. הבלונים היו מתנה לחברה, הבוץ היה מתנה לאחי, אבל לנהג חסר הלב הזה לא היה אכפת בכלל מנתינה, והוא תקע בי מבטים מזרי אימה לאורך כל הנסיעה, ושאל בכל תחנה "בטוח שאף אחד אחר לא רוצה לרדת?" והסתכל עליי באופן מחוצף ביותר, ובגלל זה נשארתי על האוטובוס הזה עד התחנה האחרונה, למרות שהייתי צריכה לצעוד ברגל הביתה שלוש שעות בגלל זה, עם הבלונים והבוץ והכל. ובגלל שהנהג שנא אותי מהיום ההוא אז הוא ברח לי, והייתי צריכה לרוץ אחריו לאורך שתי תחנות עד שהוא דרס בטעות מישהו ואז הוא היה חייב לעצור וניצלתי את ההזדמנות וקפצתי פנימה. וואו, בטח שברתי פה את השיא של כמה מילים נכנסות לסוגריים. בטח שברתי גם שיא כמה מתוך המילים האלו הן לא ענייניות בעליל.) ונכנסתי היישר לחנות של הקרוקס.

בעצם, נכנסתי קודם כל לשירותי נשים, ונפל לי הפלאפון לאסלה אז לא טרחתי להוציא אותו משם. אני כבר אספר לביטוח שגנבו לי אותו.

אחרי שהורדתי את המים על הקשר שלי לעולם החיצון נכנסתי לחנות של הקרוקס.

קודם כל, יש שם ריח של קונדומים, מה שגרם לי לחשוד שאולי הקרוקס עשוי מאותו החומר, אבל אז המוכר יצא מהמחסן שלו והבנתי להקלתי שהריח פשוט נובע ממנו.

איזה מגניב זה שלכל חנות יש מחסן. זה ממש כמו שלכל בית יש מרפסת.

המוכר ההוא הסתכל עליי במבט מלא ערגה (זה, או שהוא חשב שבאתי לגנוב את הסחורה שלו. נו באמת. הוא ראה איזו בחורה מגניבה ומתוחכמת אני, למה שאני אגנוב קרוקס? למה שאני בכלל אגנוב? אני ילדה נהדרת. תשאלו את אמא, והיא תגיד לכם שלפעמים אני עוזרת לה לקפל חלק מהבגדים שלי.) ושאל אותי משהו לא ברור, ואני מוכנה לחתום לכם שזה היה "האם את בתולה?" כמובן שנאלצתי להעיר לו על חוצפתו, וביקשתי בנימוס שיראה לי את המיכל ההוא, הענקי, עם כל הדברים האלו לקרוקס.

לקח לו המון זמן להגיע למדף, אני חושבת שהוא פשוט קיווה שאם זה ייקח לו חצי יממה אני אסתלק, אבל מאחר ולא היו לי תוכניות או חיים, נשארתי בכל זאת.

מרגע שהוא הגיש לי את הצנצנת, החלטתי להעניש אותו על זה שהוא התעניין בבתולים שלי. הוצאתי את כל הדברים המוזרים האלה (בחיי, היה עוזר לי אם היה להם שם מוחשי, למשל פלגרטס. מעכשיו קוראים להם פלגרטס.) והתחלתי לסדר אותם אחד אחד לאורך כל רצפת החנות.

אחר כך סידרתי אותם לפי האלף בית- אורסולה ראשונה והפלגרטס בצורת תות אחרון.

אחר כך סידרתי אותם לפי האלף בית היווני, מה שלקח לי קצת זמן כי אני לא יודעת יוונית.

אחר כך סידרתי אותם לפי צבעים.

אחר כך סידרתי אותם לפי גדלים.

אחר כך סידרתי אותם לפי כיעור.

ואחר כך המוכר ההוא שוב התחיל להיות מאוד גס, ושאל אותי משהו שנשמע באופן חשוד כמו "האם היית שוכבת איתי אילו הייתי קונה לך סוס פוני?"

הבנתי שזה הזמן שלי ללכת ולהעמיד פנים שיש לי חיים ו/או מעגל חברתי, על כן בחרתי פלגרטס אחד שמצא חן בעייני במיוחד (לא מגלה לכם איזה. הלוואי והסקרנות תאכל אתכם מבפנים עד שתמותו.) ומיהרתי לצאת מהחנות.

ואז התברר לי ששכחתי את הארנק שם, אבל נזכרתי שזה הארנק שגנבתי מאחי, מלא בכסף שגנבתי מאחי, אז לא ממש התרגשתי.

ואז הלכתי וחיפשתי שלולית (זה לא קל באמצע הקיץ. וכן, מבחינתי עוד קיץ אז עזבו אותי בשקט חורפיים דכאוניים שכמוכם.) וכשמצאתי אחת טבלתי בה את כל הרגליים בבוץ.

ואז ישבתי וחיכיתי לנהג ההוא.

ואז עליתי על האוטובוס ושמתי את הרגליים שלי על המושב, דווקא.

ואז הוא העיף אותי באמצע הנסיעה, אז חזרתי הביתה ברגל. ועכשיו יש לי ריח של קונדומים. מה שמוכיח מעבר לכל ספק שהקרוקס הן מהשטן. כן, גם הקרוקס בצורת נעלי בובה. וגם הקרוקס בצורת כפכף.